אף פעם לא הייתי טיפוס מפונק.
אני מהטיפוסים של מיגרנה עם דרגה של 7.8 בסולם רייכטר ורצה לפגישות.
כולל יכולת שרידה בתוך מפגשים חנוקים ומעונבים ומילים גבוהות של אנשי מקצוע
וגם אם אחד מהם יחליט לקלף קלמנטינה אני אשרוד.
אממה,
הטרנד המשופע האחרון השפיע גם עליי.
וביום אחד נמהר, גיליתי בי סימני פינוק.
תחילה עשיתי הכרות עם כל הכירבוליות בבית, ובכל קרן זווית השארתי אחת לְגַלְעֶד.
ניסיתי כל זן של טישו ולפי חשבון זריז כרתתי יער שלם בחסות אפי הזולג.
ואז הגיע האסון – הטיפות.
רגע שקשה לשכוח, חברה יקרה שמראה עיניי המטפטפות ושיעולי המעצבן אנשים נגע לליבה עד מאד חימשה אותי בטיפות.
לא אזכיר את השם כיון שזו כתבה לא שווקית בעליל, אבל מה שחשוב ששרדתי כדי לספר.
שתיתי את כוס התרעלה עם טיפות שהבטיחו יובש כמו ים המלח ביום שרבי, וכמה שעות אחר כך עוד הרחתי מכוסברה, כורוכומין , זרעי צ'יה ותאנה מיובשת.
חכו, זה עוד לא הסוף.
נראה שעם השיעול ושלוחותיו, השכל נעלם כלא היה וכך נפלתי בפח עצות הסבא.
ובאחד מהלילות היותר שחורים, החדר היה נראה כמו בסטה בשוק מחנה יהודה.
מצד אחד חליטת לימונית לואיזה עם כתמי דבש דבורים טהור
מצד שני בצל פתוח לאווירה
מצד שלישי שום לאוזניים.
מצד רביעי השיעול המשיך להתחצף ולשאוג.
באסטה אמיתית.
וזה עוד לא הסוף
כי ביתרת נשמת אפי נשמתי מקומקומים, ממיחמים ושקלתי להצמיד אליי תמי 4 שהאדים יהיו נגישים.
בני הבית כבר מזמן הצטיידו באוזניות מסננות רעשים קיצוניים
אפילו הפרצוף המרחם כבר הפך לפרצוץ כזה של "יאללה, יאלללה, מלכת הדרמות, את לא הגברת הראשונה עם שפעת וויראלית.
אפילו הרופאה שהיתה התקווה האחרונה לאישור של כל הזוועה הזו , נעמדה על סטטוסקופה ונסיון חייה, ואמרה בנונשלנט: הכל נקי, זה ויראלי, תנוחי, תנוחי, תנוחי, תנוחי.
בנתיים עובדת על צוואה.
נכון, זה גברים שבדכ מתים אחרי שיעול אחד
אבל מי לוקח סיכוניםםםםם?
הלכתי להשתעל.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
