כשהצער שוטף אתכם, נסו תרגיל מיוחד לניהול הכאב | דסי זייבלד

ויש רגעי שהצער שוטף.
ככה בגל גדול עם המון קצף, גבוה וסוחף ומכסה הכל בסערה, וממלא פי מים – ואת עתידי תוקע בערדליים, ואת ההווה מטביע בשלולית ואת גל הכוכבים שאספתי בדרך מרטיב ומחריב כמו סופגניה של דיאטניות – רטובה ועלובה בכיור, שמי בכלל רוצה אותה.
ככה פשוט.
ואז לא עוזר שומדבר.
לא כל השנים של הלימודים, ותורות הנפש, והטיפולים הרגשיים והסדנאות וההרצאות והקורסים והאימון והקואוצ'רים , והבריחות למיניהן, ולא המחברות המלאות טובנות והמורות שלי מלאות ההשראה, והשינון והחזרתיות.
כלום.
עצוב לי בלב.
וכשהשטף מתחיל הוא סוחב אחריו מלא חברים ואחים תאומים.

שבוע שעבר זה היה כששוב פתאום הכתה בי המציאות שממלאה את ימי – על ילד שקשה לו כרגע, ונכון שיותר חשוב שיהיה לו טוב בלב ובבטן- אבל לי אישית עצוב שלא מסודר לו גם בציצית ובתפילין ובמזוזה של הנשמה.

ואחר כך זה נגרר לראש חודש כסלו ולערבי הלביבות העתידים לבוא ושוב בכה לי הלב שלא אזכה השנה לערב שלם ומושלם כזה כמו בהמון משפחות, כי לא כולם אצלינו מסתדרים עם כולם. ועם רשת מחשבות מתגלגלת, תוך כדי הספונג'ה, הגעתי לכעס על חלקים מהמונח הזה "משפחה", שעם השנים אני מחדדת אותו לעצמי.

כי פעם פעם, לפני שהתרסק לי העולם – חשבתי עליו אחרת ממה שהמציאות הוכיחה לי. והנה הכעס שהגיע עם הגל האחרון הציף בי את כל הרגעים שהמשפחה לא התנהלה כמו "משפחה", או את כל אלה שהתנהגו אלי ואל המצב שלי כאילו אני שקופה וכאילו ההתמודדות לא קיימת, ולא טרחו מעולם לשאול באמת מה שלומי – או לזרוק משפט בסגנון "מה אפשר לעזור" , והנה ממש עוד קצת זמן יגיע חנוכה וכולנו נלעס בנימוס לביבות תחת אותה קורת גג ונחייך איש לרעהו, וב"חלקת עזה" שבלב שלי- יש כמה מנהרות שחורות שזוחלות בחרש.

וברגעים כאלה- לא עוזר לי להודות על מה שיש, ולא לעשות תרגילי מודעות ולא ללמד זכות.

לא לספר לעצמי איזו זכות ישלי לעזור לאמהות כמוני בגלל הניסיון שלי, לא לחשוב על "המסע הנשמתי" שלי ילדי ושלי, לא להתבון במראה, לטפוח לעצמי על השכם ולומר לאשה שמולי- "פשייי, איך גדלת, מה נהיה ממך, דסי הקטנה".

ברגעים כאלה אני פשוט מחבקת את הכעס והצער והבכי והתסכול ומרשה להם להיות.
רק להיות.

אני רוצה להגיד פה משו:
אני מאד אופטימית. אני מחפשת ורואה טוב, אני מאמינת עד באיכות חיים רגשית, בשמחה ככח מניע ומחיה , בחיוניות, ברוח שטות ובצחוק.
אבל גם לי יש רגעים של מציאות אֵז אִיז. וכשמגיע רגע כזה אני לומצליחה לגרשותו ככה סתם. היום אני אפילו לורוצה לגרשותו. במקום זה- אני לומדת לקבלותו כפי שהוא, עם המחשבות שאני לואוהבת, ולהרשות לו קצת לנוח ולהישאר.
לא תמיד חייבים להיות גיבורים, עם יכולות "על". לפעמים מותר להיות סתם "אני" גם על חלקים בי שלא מסתדרים עם הכותרת של "בתופים ובמחולות…."
זה לא קל לי. זה נוגד את מפת עולמי הבסיסית, אבל זו המציאות שלי באותו רגע.
אז מה עשיתי?
קודם כל המשכתי לשפשף רצפות בכעס (יצא אכבר נקי) ולגרוף מים מלוכלכים (תרתי משמע) ולתת לגלגיהמוח להזתובב קצת גם לצד הלא נכון, שלא יעלו חלודה .
ואז …..- אז קצת חזרתי לעצמי שלי.
ישלי מודל שבניתי לי לרגעים כאלה. מודל "החת"פ".
"הסכמת לב"- קודם להסכים להרגיש את מה שאני מרגישה. כי בבסיס שלי -בגלל העבודה הרבה שלי כמאמנת, בגלל האמונה ב"איכות חיים שמחית" יש לי נטייה קודם כל לדחות את הצער ולהדחיק אותו . אז קודם כל אני מסכימה שזה מה שאני מרגישה עכשיו . גםאם זה ךונעים לי- זו העובדה היבשה. כרגע לא נחמד לי וזה מה ששוכן בי. כרגע.
"חום לב" – ואז אני נותנת לי קצת חום לב. חום לב זה מה שהייתי נותנת לחברה שלי אם היא הייתה מספרת לי שככה היא מרגישה. זה משפטים בסגנון נכון זה מאוד מאוד כואב, את טובה כפי שאת, החיים שלך טובים כפי שהם, מותר לך לרצות יותר וכן הלאה – כל מה שקוראים לו "לתת לעצמך חיבוק". כל מה שמחמם לך את הבפנים.

ואז אני עוברת ל"תיחום"- לתחום את זמן הצער והכעס. אני מחליטה עד מתי אני כועסת: עד עוד רבע שעה. עד מחר בבוקר. שלושה ימים . מה שמחליט לי באותו רגע, ומה שמרגיש לי נכון.
ואחרי שסיימתי לתחום אני עוברת ל"פעולה"- כאשר האדם צריך לנער את עצמו מסיטואציה מסוימת ממצב רגשי – מצג פנימי מסוים- הדרך הנכונה היא פשוט לקום לנער את הידיים והרגליים ולעבור למצב פעולה ופה אני כל שינוי מתקבל בברכה: לעבור חדר, ללכת לשטוף כלים, לצאת להליכה, להתקשר לאמא שלי או לחברה טובה, ואם אין מה לעשות- לקחת את המגירה של הגרביים להפוך אותה על הרצפה ולסדר אותה מחדש . העיקר לעשות .

עכשיו אם בא לכם תרשמו לכם את המודל הזה:
ה' הסכמת לב.
ח' חום לב.
ת' תיחום.
פ' פעולה.

אתם יכולים לכתוב את זה בגדול ולמגנט על המקרר , וכל מי שצריך מודל לעבודה עצמית על נושא שקשה לו איתו – יכול להשתמש במודל הזה.
שמתי לב שכשעובדים ביחד בבית, ומדברים על זה – קורה משהו גורף , וכולם לומדים לכבד את כל חלקי המודל ולהשתתף בעשייה. כך גם יכול כל אחד לאמץ לעצמו כלי שעובד לו (הכלי הזה נוסה ועובד בפועל) ואפשר לכלול את זה גם ב "פרסומי ניסא" שלכם.

אז מה קרה בסוף אתם שואלים?! בסוף סיימתי את הספונג'ה, ותוך כדי שהיא מתייבשת גם הפסקתי לכעוס, ועם הנחת שנכנסה הביתה בכל מיני צורות הפסקתי גם להיות עצובה, וגיליתי שאני עדיין דוגלת בשמחת חיים כדרך חיים ובשטותניקיות כחלק מההוויה היומית. אני מרשה לעצמי מדי פעם להתכרבל באומללות – רק כדי שאני אזכור שאני בן אדם.
חודש כסלו, חודש של אור וניסים, וגם אני ממש רוצה להרבות את האור בכל צורה שאני רק יכולה. ועדיין לאור יש משמעות – רק כאשר נגדו עומד החושך. נקודה.
ולכן גם כאשר בא קצת חושך אני ממש לא נבהלת זה רק גורם לי לכבד יותר את האור ולרצות להגדיל אותו.
יאללה הלכתי לפתוח קצת חלונות ולתפוס כוכבים כדי שיהיה פה הרבה אור.
חודש של אור וניסים לכולנו.

נון בית אישי
כשסיפרתי לחברה שאני הולכת לכתוב טור מתבכיין – היא שאלה אותי למה !? למה לבכות ?! למה לכעוס?! למה להוריד לאנשים?! אמרתי לה שדווקא בגלל השאלה שלה הזו: אני כן רוצה לכתוב על זה. כי דווקא אני – שדוגלת כל כך בשמחת חיים ועובדת על זה קשה ומאמינה בזה ככוח מניע – אחד החזקים(!!) דווקא אני רוצה לדבר על הלגיטימציה להיות לפעמים מסכנים, לראות את הצער, להרגיש אותו, ולא רק להדחיק אותו או לברוח ממנו.

בפעם הבאה שאנחנו מרגישים קצת עצובים וכועסים ומאוכזבים מותר לדעת שזה בסדר, שאני עדיין אותו אדם שמח ומרוצה שמחפש את הטוב- גם אם כרגע יש לי שעה של חושך.
גם בקוטב הצפוני בימי האור הגדול שלא נגמר יש פה ושם רגעים של חושך. (זה לא ממש נכון מדעית לפחות לא לגבי התקופה שיש 24 שעות של אור אבל הימים האלה כל כך מועטים בשנה שהמשפט כן עומד מדעית במציאות של הקוטב הצפוני, ועל ימי החושך לא נדבר בפרק הזה תלמידים🙃🤣😜…)

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

טיול ברכבת | דסי זייבלד טיטוס, עם כל הכבוד לחורבן שלך, הצום שלי היום, יותר חזק ממך | דסי זייבלד מכתב להשם: "רציתי לקנות חולצה ירוקה מהממת וויתרתי, סליחה שזה מעסיק אותי" | דסי זייבלד ג'ינג'י בנשמה: כשנקודת הקצה היא כל האור שלכם | דסי זייבלד הפתקים שישנו לכם את החיים | דסי זייבלד