השבוע נפתח אצלנו במתח שבין השגרה לטירוף, בין דרישות היומיום לבין תחושת הכאב הקשה שמתעוררת אל מול תמונות החטופים ששבו השבת.
השנים האחרונות לימדו אותנו לחיות לצד מציאות מטלטלת, כשהנפש שלנו למדה לפתח מנגנוני הגנה משלה, להתרגל לכאב, להתנתק כדי להמשיך לתפקד. אבל האם זה באמת הפתרון?
בעיצומם של הרהורים אלו, עולים בי דבריו של הבעל שם טוב הקדוש על המילים מפרשת השבוע:
"כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם."
עם ישראל עומד מול הים, מצרים מאחוריהם והם אובדי עצות. ברגעים הקשים הללו, נחלק העם לארבע כיתות, שכל אחת מהן הציעה גישה אחרת להתמודדות עם המשבר. קבוצה אחת ביקשה לקפוץ לים ולמות, השנייה רצתה לשוב למצרים, השלישית ביקשה להילחם, והרביעית בחרה להתפלל.
הבעל שם טוב מתעכב על דברי הכיתה השנייה, זו שביקשה לשוב למצרים:
"הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְּמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם .":
מסביר הבעש"ט :"אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם – לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם."
השלב הראשון בדרך להשתחרר מגלות מצריים היא לראות אותם היום. רק כאשר נסכים להביט בגלות בעיניים ולהכיר בכך שהיא גלות – רק אז נוכל לצאת ממנה באמת.
המסר הזה אינו תקף רק לרמה הלאומית, אלא גם לכל אחת מאיתנו בחיים האישיים. השלב הראשון ביציאה מתקיעות, מהמצרים הפרטיים שלנו, הוא ההכרה במציאות. להפסיק לברוח, להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהישיר מבט לכאב. האופטימיות חשובה, אך לפעמים, לפני שאפשר לראות את האור, עלינו להודות בכך שאנו נמצאות בחשכה.
העיקרון הזה מוכר היטב גם מעולם הפסיכולוגיה: שינוי אמיתי מתחיל כאשר אנו מפסיקות להדחיק ומאפשרות לעצמנו לחוות את הכאב. ועם זאת, כמה מדהים לגלות שהמסר הזה לא חדש – הוא נטוע עמוק במסורת שלנו, בתורת הבעל שם טוב הקדוש.
אחד מעיקרי האמונה הוא הציפייה לגאולה. אבל איך אפשר לצפות לגאולה אם לא נודה בכך שאנו בגלות? גלות מודרנית, מתקדמת, חדשנית, מבלבלת – אך גלות.
אז השבוע, רגע לפני שאנחנו שוקעות בשגרה, בואו נסכים להישיר מבט, לתת מקום לרגשות שלנו, ולתעל את הכאב לקריאה אמיתית מהלב:
לגאולה קרובה, לגאולה שלמה.
יום מבורך,
נחמי דורי, מאמנת אישית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
