השבוע פגשתי שתי מנהלות שגרמו לי לשבת עם עצמי, להתכוון, ובעיקר
להתפלל… הגעתי לאיזשהו בית ספר בירושלים. אישה יקרה וחשובה
שעומדת בראשו ניגשה אלי, לחצה את ידי בחיוך ואמרה בכנות: “כל הכבוד
לך שאת לא מתביישת לכתוב את מה שאת כותבת ”…
“מתביישת?” “למה להתביש?” –”אני יודעת… לכתוב מה שעברת…”
למחרת פגשתי מנהלת חשובה אחרת, שאני אוהבת אותה בכל נימי נפשי.
“בשביל מה היית צריכה להיחשף? למה לקחת את הקוראות למרתפים
האפלים של ההיסטוריה שלך? מה רע בלכתוב בעילום שם?” שאלה באהבה.
“כדי אנשים יעשו שיעורי בית עם המסר שיהיה אמין”.
בכל אותו היום חשבתי לעצמי שהנשים הצדיקות הללו לא חוו עיכוב
בשידוכים על בשרן.
נכון, הייתי בשידוכים, ויותר מיומיים. אבל זה נגמר טוב ברוך ד’ וכשהסוף
מעודד בלי עין רעה זאת בשורה טובה שכדאי להשמיע ולהקריא לאלפי
משפחות ובחורות (!) עצובות בדורנו…
בחור או בחורה בשידוכים לא צריכים להתבייש! להיות בשידוכים זה לא
מרתף אפל!!! זה להיות בפרוזדור שמוביל אל טרקלין החיים.
טורי ילמד שאסור להתייאש מן התפילות גם אחרי הרבה רגעי משבר, גם
אחרי הרבה טלפונים בנוסח: “כשנגמרים האתרוגים בערב החג לוקחים את
מה שנשאר… תוותרו, תהיו ריאליים, מה זה משנה הרמה …העיקר שיהיה
כבר משהו”.
ובכל זאת כשדבקים בגדולי ישראל ונשמעים לדעת תורה(ועוד נפרט ונספר
הרבה בעזרת ד’…) ואוספים תפילות הקב”ה לא נשאר חייב.
הבית המוקם יכול להיות קדוש ומתוק הרבה מעבר לכל הציפיות, והצאצאים
כשתילי זיתים עשויים להרוות בנחת. כי מי שבוכה בדמעות רוחניות לא
מפסיד. (…ומה לעשות…אם הייתי כותבת לכם את השורות הללו תחת שם בדוי הייתם פחות משתכנעים….)
ישבתי וביקשתי מהחונן לאדם דעת שיכוון את ליבי ועטי ואזכה לעשות לו
נחת רוח שיש בה מכובדות.
“עשה עימי אות למען אדע ולא אבוש”.
ואכן טלפון מרגש ביותר הגיע…
התקשרה אלי אישה ממרכז הארץ. זכרתי את קולה. החן המיוחד נשאר
בירושה מהסבתא התימניה.
הגברת הזאת קראה את הטור שלי, יצרה איתי קשר דרך המייל. היא
סיפרה שיש לה אחיינית מוצלחת ומבורכת בכל תחום חוץ מהתחום של
מציאת הזיווג. “היא יותר קרובה לשלושים מאשר לעשרים. לתימנים יש
שוק מאד מצומצם. לכל המשפחות שמסביבה יש בנות שיוצאות לשידוכים.
אני לא יכולה לדמיין מצב בו הצעירות מתארסות לפניה. אני רוצה שתבואי
לערב. שתהיה הופעה עם מסר ונבכה כולנו…”- סיכמה הדודה את השיחה.
הגעתי. המשפחה חמה וביניהן בחורה מדהימה מכל בחינה. היה שם כוח
של ציבור. אף אחת שם לא נכנסה מתחת לאיזה פוך. אמרנו את שמה בגלוי
ובתפילה אוהבת. היא לא הייתה נראית נבוכה. להיות בשידוכים זאת לא
בושה. יכולים להתבייש הסובבים עם ראש ולב קטן שלא מנסים לחשוב או
לא מתאמצים להתפלל.
ובכן, חלפו מאז 34 ימים. אתמול היא התארסה… שידוך נפלא!
טובי ברון (צייטלין) הופעות הרצאות בנושאים מגוונים ליצירת קשר: כתובת מייל: [email protected] טל: 052-7145674
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
7 תגובות
הצתה מאוחרת 🙂
בנוגע לפרוזדור והטרקלין… עלה לי כיוון מעניין
אני חושבת שכרווקות, ברגע שאנו מצליחות להגיע לאמונה וקרבת ה' אמיתית – אנחנו בעצם מגיעות לסוג של טרקלין בעולם הזה.
אנחנו משיגות את השלווה, הרוגע והכוח מעצם הקשר עם ה' יתברך ולא תולות את אושרינו בסטטוס כזה או אחר.
זה הטרקלין האמיתי!
כל כך נכון..:)" האדם לא נברא אלא להתענג על השם…."
אני גם חושבת שזה שאת כותבת בשמך רק מחזק ומעודד.
אני גם קוראת את הטורים שלך בעניין ומתחברת אליהם, למרות שמסלול החיים שלי שונה, ויש לי התמודדויות אחרות- כמו אצל כל בני האדם.
רציתי רק להגיב לגבי משפט אחד: שרווקות נמצאות בפרוזדור בדרך לטרקלין החיים. אני מסכימה מאוד שאין להן שום סיבה להתבייש, אבל אני לא אהבתי את הדימוי של הפרוזדור. האם בנות שלא מקימות עדיין בית חיות כל הזמן בפרוזדור? למה? האם הן לא חוות את החיים במקסימום? האם הן לא יכולות לתת מעצמן באהבה, כמו אמהות, אפילו שאין להן עדיין ילדים? כן, הן חיות איתי בטרקלין! אולי הן יושבות על ספסל אחר, נתוני החיים שלהן שונים, אבל הן לגמרי שוות אלי! לצערי אני נפגשת עם בנות שעדיין רווקות בחנות, בבניין, באוטובוס. נכון שאני לא הייתי במצב כזה ולעולם לעולם לא אבין, אבל מנקודת מבטי הקטנה כואב לי לראות אותן מסתובבות כאילו אשמות, כאילו לא רוצות לראות את העולם. למה? עשיתן משהו? חטאתן? במה אני יותר טובה מכן? בכלום! אז את בחורה ואני נשואה. אבל שתינו נשים יקרות של הבורא, ואת יכולה ללמד אותי המון. בבקשה תביני שאת חיה את החיים במלואם, יש לך טרקלין מיוחד ביותר!
בוודאי שגם אני מתפללת לזיווגן, ולא אמרתי לא לשאוף לשם, אבל ההשפעה החברתית הזו, וההרגשה של החריגות, מה יהיה עליה?…הלוואי ובנות בשידוכים יצליחו קצת לצאת ממנה, ויבינו שהן שוות לי בכל קנה מידה. יושבות איתי בטרקלין ובעזרת ה' גם יעטו מטפחת על ראשן בקרוב.
טובי! אמת!! אם לא היה שם לא היה כמעט מישהו שיאמין.. אני 6 שנים בשידוכים ובשנתיים האחרונות
מחזרת אחרי ההופעות שלך שנותנות הרבה כח והזדהות אמיתית.. וכמובן כמובן שמשמחות כ"כ שלא אצטרך לרדת ברוחניות מאיפה שאני בשביל להתחתןן. תודה רבה!
טובי
אני מצדיעה לך!
אמנם אני ב"ה לא עברתי את הציפיה והתחתנתי וילדתי מיד והולכת לפי התלם כמו שלדודות נוח לראות….
אבל אני נגד נגד כל אותם "מוסכמות ונורמות": חברתיות
ולכן אני בעד שאת כותבת ומצהירה בגלוי
מתי יום אחד נקום כולנו ונבין שנביראינו שונים עם נתוני חיים שונים וזה לא אומר שמי שלא ב100 בנורמה הוא חריג ושונה ומסכן,
אלא שלכל אחד יש התמודדות שונה ולעולם לא נבין את הסבל והקושי של האחר גם אם נראה הכל זהב נוצץ
אז ההוא עם סכרת ולו יש קושי רגשי או אפילו הפרעה
היא בת להורים גרושים וזו יתומה
הכל בסדר למה צריך את כל הקטלוג הזה של סוג א וב משפחה מיוחסת או לא
למי זה משנה?
הרי כולנו נקים משפחות טובות ויפות וכלום לא יעבור לילדים אז עד מתי ימשכו את כל הבלאגן הזה
מברכת אותך שתמשיכי לעשות חיל ולהיות לער לכלל ישראל
טובי את אלופה!!
אין לך מושג כמה את מחזקת
ורק את שעברת מסכת שידוכים מפרכת מבינה ללב של הבחורים והבחורות של הקב"ה
שצמאים למילה, ווארט שיחזק אותם!!!
כל כך נכון המסר של תבכי תבכי בורא עולם אוסף דמעות על בקשות רוחניות…
וכאן הפניה לכל האלו שהלכו בתלם שמחים בשמחתכם אבל בקשה אישית
תקראו את הטורים של טובי ולו בשביל שתבינו את האחר… שלא תלחצו במקום שלא צריך
שלא נשמע משפטים כואבים מנוסחים ברמה כזו או אחרת כשהם באים במגמה של לעזור
אבל מפילים לבבות בדרך…
בקיצור שתבינו את המקום שלנו
תודה
בית שמשית יקרה!!
אהבתי את הגישה…
ולך טובי, אני נהנית לקרוא ולהתעדכן מכתבותייך.
אני זוכרת אותך עוד בתחילת דרכך ואני הייתי בכיתה ב' או' ג'
כשהתחלת עם האימונים וכל זה…
תכל'ס מה שלא תכתבי זה מחזק ומרגש כאחד.
תודה!!!