שלושה אחים

יהודה תלש את השמיכה הכחולה ממקומה הקבוע.

"יודה!!!" שימי בן השמונה התכווץ מקור על מיטתו, "איי וונט טו סליפ! אני רוצה לישון עוד קצת!"

"שימי החמוד, אני לא מחזיר לך את השמיכה עד שתים עשרה בלילה. בעצם, אוה נואו, אולי אפילו עוד שבוע…"

"שתים עשרה, רילי?!" שימי התיישב על מיטתו טרוט עיניים. "אף פעם אתה לא מרשה לי להישאר ער אחרי עשר!"

"נכון, אבל היום זה שונה", גם מבטו של יהודה היה שונה מתמיד, והוא הניח את השמיכה בקצה המיטה.

"מה יש היום?" חקר הקטן.

"הו, אתה חכם, ילדון!" חייך יהודה וצבט את שימי בלחיו. אחר העיף מבט אל שעון הקיר המצועצע והתיישב על המיטה הסתורה, "אבל עכשיו מאוחר. טו לייטר נאו! כבר שבע וחצי. אז… כשתחזור מהלימודים אני אספר לך. בעזרת השם".

"איי דונ'ט וונט! לא רוצה!" משך שימי בכתפיו. "תגיד לי עכשיו!"

יהודה התרומם. "עוד עשר דקות אני בא לראות אותך לבוש".

"אין לי כח".

"אין כזה דבר".

"יש".

"שימי, אל תתחצף!", יהודה קרב אליו ורכן מעט. "לא מתאים לך, צדיק", והוא יצא את חדר הבנים.

"וואן מיניט! רק רגע!" עצר את פסיעותיו קולו של שימי. הוא סב על עקביו, "לא הלכת לעבודה, יודה?" גבותיו של הקטן הורמו.

יהודה התחייך. "זה חלק מהסוד, שימיל'ה".

"וואט יז יט, יום חידון?" התריס שימי כשידיו על מותניו.

יהודה צחק בקול ונעלם במסדרון.

 

* * *

ראש בינוני בעל רעמה בלונדינית הציץ אל פנים החדר. רוני בן השש עשרה.

"שימי! הו נואו, אתה עדיין בבית?" קולו היה צרוד להפליא.

"יאס!" הגביה הילדון את סנטרו, "כמו שאתה לא לומד- איי טו. גם אני לא לומד!"

"אוקיי… ואיפה יודה?"

"היר, בבית", שימי נחת על הכר בחזרה, "הוא לא הולך היום לעבודה 'שלו!"

"וואי, למה?" הבחורצ'יק נכנס לחדר ונשען על הקיר, סמוך למתג.

"איי דונ'ט נואו!" שימי הניח את כפות ידיו תחת קדקודו ועצם את עיניו.

"מעניין", המהם הלה לעצמו ובהה בתקרה.

"יאס. מה העניין, רוני?" צץ יהודה כשתיק התפילין בידו.

"לאן, יודי?"

"לתפילה. מה זאת אומרת?"

"לא התפללת בנץ היום", שאל- קבע.

"אולי תבוא אתי היום, לשם שינוי?…" שאל הבכור במקום לענות.

"מממ…" רוני גירד בקדקודו.

"יש לך מניין מראות בחדר, אה?" מבטו של אחיו הגדול היה חודר. "שימי, מה אתך?" עיניו של יהודה נפערו כאשר גילה שאחיו הקטן עדיין בפיג'מה. "זה הכל בגללך!" סינן לעבר רוני, שחמק משם במהרה.

"אני לא הולך", אמר שימי הקטן בפשטות.

"בלי משחקים פליז, שימי! אני מתעכב ועלול לאחר לתפילה!" הוא נטל את ידו של אחיו וסחב אותו אחריו. "טייק זוס קלוזס. קח את הבגדים האלה ותתלבש!" יהודה הצביע על הכיסא המגובב בבגדים מקומטים קמעא, והלך.

"העיקר רוני לא לומד קשה כמוני!" קיטר שימי בקול וזרק את החולצה המוכתמת בשוקו הצידה.

"על רוני אתה שואל?" יהודה שוב שינה כיוון. עיניו היו אדומות. "אז תדע לך שימי, שלעבוד יותר קשה מללמוד, וגם הרבה פחות כיף, וגם לא מ-ת-ו-ק כמו ללמוד!"

הוא הפנה את גבו אל שימי וניגב דמעה סוררת שגלשה לה ללא רשות. אוי, ריבונו של עולם. איך אימא עושה את זה כל בוקר?

"וואט, אתה בוכה בגללי יודה?" רוני עמד מולו. הבלורית הבלונדינית שלו הייתה מסורקת כהוגן. "אין לך על מה. חבל על הדמעות 'שך…" הוא נכנס למטבח ופתח את המקרר בתנופה.

יהודה לא ענה, רק נאנח.

שימי צץ בפתח החדר כשהילקוט על כתפיו.

"אני גאה בך, שימי!" יהודה חיבק את כתפו. "גוד ביי!… רוני, גם אני יוצא", קרא לחלל הבית הגדול וסגר את הדלת אחריו.

* * *

משב רוח קליל ונעים קיבל את פניו. השמיים היו תכולים וענני כבשים שטו לאורכם, להנאתם.

שמש ניו יורקית חמימה חדרה לעצמותיו והוא הגביר את קצב פסיעותיו לעבר בית הכנסת. יום שטוף שמש בינות לימים שופעים גשמי סתיו.

הניח רגלו על מפתן בית הכנסת ונעצר. ידו נשלחה אל מזוזת הענק שעיטרה את הפתח והוא נישק אותה בדבקות. ריבונו של עולם, בבקשה!

טודיי, היום. יותר מתמיד.

* * *

"וולקם!" רוני קיבל את פניו בחיוך רחב. "מה קורה יודה?"

"בוקר טוב", יהודה הניח את תיק התפילין בתאו העליון וסגר את הארון.

"אתה לא מרגיש טוב היום?" רוני קרב אליו.

"להיפך!" יהודה נעמד על יד החלון שהווילון התנופף בעדו.

"יודה!"

"וואט???"

"סתכל רגע", הוא נשרך אחרי אחיו אל המרפסת הפתוחה. "מה קרה לך?"

"קרה המון!!!" לפתע נסק קולו של יהודה כמה אוקטבות. "אתה- עזבת את הישיבה הכי מצוינת ולכלכת את השם של עצמך וגם של כל המשפחה, עכשיו בנוסף להכל אתה עובד עם נוצ-"

"מה זה משנ-"

"-אל תצדיק את עצמך, תגיד שטעית. לפחות תודה באשמה. מילא, היית הולך כל ערב לשיעורים של הרב סימון, או היית קובע עתים לתורה! הלוואי הייתי גאון כמוך. יכולת להיות 'עילוי', רוני!" קולו של יהודה נשנק ועיניו הוצפו בנוזל לח שטשטש את ראייתו. רוני שתק ופיו היה פעור. "אתה בכלל לא בגדר 'בן תורה'! אבא ואימא מתביישים בך, שתדע לך. תבקש מהם סליחה כשיחזרו מחו"ל, לפחות!" יהודה שלף מכיסו טישו ורוד וקינח את אפו שוב ושוב.

"רוני, אין לי משהו נגדך. אבל תראה את שימי. הוא מסתכל עליך כדמות מוערצת ולוקח ממך דוגמא אישית. הוא לא רוצה ללמוד בגללך! תתבייש". קולו נחלש, הרגיש שהגדיש את הסאה.

"סליחה שאני מתפרץ ככה. כואב לי עליך ועל שימי. אני אוהב את שניכם ורוצה בטובתכם, מבטיח! אח… הראש!" יהודה התיישב על הנדנדה הגדולה ואחז בראשו.

רוני פתח את פיו כמה פעמים. "אף פעם לא אמרו לי שאני לא בסדר", לחש לבסוף.

יהודה הנהן, "אני יודע".

"רוצה קצת ירקות וחביתה, לארוחת בוקר?" הציע רוני לפתע.

"באמת הבטן שלי מקרקרת", הודה הבכור ונבוך לרגל המחווה.

* * *

"אז מה אתה רוצה, שאעזוב את העבודה? מה אעשה בחיים?" שאל רוני לאחר שנטל יהודה את ידיו לארוחה, התיישב אצל השולחן במרפסת והחל לאכול.

"לא, ממש לא", ענה יהודה בפה מלא, "אגב, הסלט מתובל מצוין!"

"יו אר גרייט! אתה בנאדם טוב, יודי", חייך רוני ומבטו הפשיר. הוא התיישב על כסא פלסטיק, לצד אחיו. "עכשיו אתה יכול לומר לי מה קרה, קורה, יקרה היום???"

"לך כן. אז ככה: היום נטוס לקליבלנד".

"מה, לדוד מורדי?"

"חה, משהו כזה…"

"נו?" תחב רוני את מרפקו לכיוון אחיו.

"תנחש לבד". חיוכו של יהודה היה קטן.

"אני במתח…"

"נו, טוב אגלה לך, רק אבלע את הביס שמא…." הוא לגם מכוס השוקו. "אז ככה, אני מתארס היום".

שקט השתרר, ולאחריו "מה?! איי דונ'ט בליב, יודה!!!" קפץ רוני ממקומו וחיבק את אחיו הגדול ממושכות. "אתה לא שמח?" התיישב והביט בפניו המכורכמות של יהודה.

"אני דואג. לך ולשימי". יהודה הניח את חצי הפרוסה בצלחתו. "אני גם לא יודע מתי יחזרו אבא ואימא. בכלל, אני לא יודע מתי יבריא אבא… מי יהיה אבא לשימי? ומה יהא על התורה שלך, רוני?"

"אימא תגיע ל'וורט'?" לאט רוני.

יהודה הנהן, משחרר מקרבו אנחה עמוקה.

"יודה, מספיק להיום. אנחנו ילדים גדולים!" רוני ידע שמילותיו לא ירגיעו כלל ועיקר את אחיו. כה פעוטים חשו. "המון אנשים טובים הציעו לנו ל-"

"-אל תעז לומר לי את זה!" היסה אותו יהודה באצבעו.

"אבל אח'שלי, אין ברירה, אתה… אתה מתחתן! יואו, נואו! יודה מתחתן, איי דונט בליב!" אמר שוב ושוב לעצמו וספק כפיו זו לזו, מצחקק. "מתי באמת זה יתרחש?"

"עוד חצי שנה, ככה. בעזרת השם!" הוא טפח לרוני על שכמו. "אעבור לגור בקליבלנד. ו…סבתא הציעה לבוא הנה, בינתיים".

"לא נכון!"

"אין ברירה רוני, נו. אל תהיה כזה…"

"טוב, בסדר! רק שתדע ששימי יהיה המסכן".

אופס, רוני נגע בנקודה הרגישה. יהודה נאנח עמוקות והביט בעיניו של אחיו הצעיר. "יש לך פתרון אחר?"

"תקשיב", רוני העיף אחורה את הבלורית הבהירה ברטינה. "אם אתה סומך עליי, אז כן".

"נו?"

"סומך?"

יהודה התמהמה דקה ארוכה. "סומך עליך, אחי הצדיק!" התנשף.

"ממש!" צחק רוני, "אז ככה: אני נכנס לישיבה לחצי יום".

"אתה???" יהודה הביט אל תוך אישוניו.

רוני צחק. "אני רציני!"

"למה?"

"כדי שלשימי תהיה דמות לדוגמא", לחש רוני.

יהודה קם ממקומו, נטל את ידיו של אחיו הצעיר וכמעט יצא עמו במחול. "רוני, אתה פשוט צדיק!" צבט אל לחייו של בן השש-עשרה בשתי ידיו.

רוני נעלם בתוך הבית וחזר לאחר דקתיים כשגמרא תחת בית שחיו.

"מה זה עכשיו? בדיחה?" יהודה האדים לרגע, פיו קפוץ.

"לא", חייך רוני. "אני רוצה להוכיח לך שאני מסוגל, ולא צריך שסבתא תהיה השמרטפית שלי!"

והם התיישבו ללמוד דף גמרא.