דף הבית » פנאי » סיפורים מאת פנינה ריימונד » ילד קטן עם נשמה גדולה חלק ב'/פנינה ריימונד

ילד קטן עם נשמה גדולה חלק ב'/פנינה ריימונד

קול כבודה
י״ג בטבת ה׳תשע״ח
06:00
תגובה אחת

ילד קטן עם נשמה גדולה חלק א' כאן

"ראית את הפצפון שלנו?"

"החזקתי אותו", על פניו נהרה, "שוקל כמו נוצה".

היא מחייכת, עיניה נעצמות.

"תנוחי, מיטל. אני הולך לבשר למני על התינוק. הוא כל כך ישמח!…"

"מני?!"

פיני מחייך חיוך רחב. "מהמחלקה… שכחת? נו נו, עברה חצי שנה תמימה… אבל בזכותו יש לי ולך כיסוי על הראש!"

"אהה נכון", קולה של מיטל נמוך ואיטי. "ילד מתוק ומסכן…"

"אחזור לכאן", לחש ויצא את החדר, "עם בלונים בצבע תכלת…"

* * *

"איפה הילד?" מני מתפרץ לעבר פקידת הקבלה.

"איזה ילד, מר פנחס?" הפקידה מרימה עיניה ומכווצת. היטב הכירה את הליצן הרפואי הממונה מטעם בית החולים.

מזה חודשיים לא התייצב הלה כהרגלו עקב הוראת הרופאה לאשתו: מנוחה מוחלטת.

פיני התרוצץ בין הישיבה לבעלי תשובה, אליה נכנס בעזרת אביו של מני, לבין תחזוקת הבית השוטפת בה לא נגע מעולם. האתגר סחט ממנו כוחות נפש אדירים ולו יותר מכוחותיו הפיזיים.

אימא של מיטל הגיעה לסיוע פה ושם, אך עבודתה הצפופה מנעה ממנה להיות עזר טוטאלי לבתה. מה גם שאף לה משפחה מורחבת; הורים, בעל, ילדים, נכדים…

ובנוסף להכל יחסי המשפחה העכורים, שפחתו עוד יותר בעקבות שמירת המצוות הפתאומית של בני הזוג, וגרמו לקצר ניכר ודילול בעזרה ההדדית.

אבל כעת הכל משתנה. אימא של מיטל הזמינה אותם אל ביתה, לתקופת חודש או יותר. היא לוקחת חופש חלקי מהעבודה, אותו תכננה לפני חצי שנה לערך…

"מני…" קולו של פיני רועד עכשיו. גופו דרוך ומזיע. מחשבותיו רצות במהירות של 200 קמ"ש. "שיער בהיר. מחדר 106… מה קרה לו?"

"לא אמרו לך?" הפקידה מעגלת עיניים.

"לא. מה אמרו? " פיני לחש ועיניו אדמו. ליבו השתולל.

"הוא השתחרר הביתה", אמרה זו בפשטות. "שבוע שעבר, נראה לי”.

"לא נכון…" ליבו הפועם בחוזקה של פיני התקשה להאמין. "טוב, תודה!"

והוא רץ.

* * *

"יונתנוש של סבתוש!" אימא של מיטל אימצה את הרך הנולד אל ליבה. "שם יפה בחרתם לו, פיני".

"תודה. מיטל בחרה". פיני ישב מותש על כיסא לבן בקצה אולם בית הכנסת.

"לא דיברתם על השם 'מתן' או 'נתן'?"

"נכון. אבל לבסוף היינו חייבים להכניס את בורא עולם בפנים…"

"טוב. אנחנו חוזרות הביתה", הודיעה חמותו. "אבא שלך התנדב להסיע אותנו…"

"אוקיי. אני אצא יותר מאוחר. יש עוד כמה סידורים…" פיני נופף בידו לעבר מיטל ושתיהן נעלמו מעבר לדלת היציאה.

מני ישב ליד שולחן צדדי וכרסם סוכריות בזו אחר זו. פיני קם ממקומו וקרב אליו. "איך אתה מרגיש, מניש?"

"בסדר", חייך הילד. "מחר יש לי בדיקה!"

"כן?" פיני חיבק את כתפו. "ואתה פוחד?"

"מה פתאום?! אני כבר בריא וזה הכי כיף! מה 'כפת לי מבדיקה מסכנה?"

"חחח…" פיני צחק בקול וצבט את לחיו של הילדון. "הפאות שלך נשארו חינניות! אתה יודע?"

מני השפיל את עיניו. "לפני כמה זמן לא היה לי פאות. לא היה לי שיער בכלל!"

"אוי!" פיני הצטמרר.

"אל תדאג פיני, אתה רואה שגדלו לי חדשות!" מני פתח עטיפה של סוכריה והכניס אותה לפיו בשקיקה. "אתה עדיין ליצן בבית חולים?" שאל בפה מלא.

"לא יודע…" פיני הביט בילד. "אבל התחלתי להיות יהודי אמתי. בזכותך מנוש!"

"יהודי? מה, אתה שם כיפה ת-מיד?"

"כן חמוד. ואני גם לומד תורה, אשתי מדליקה נרות שבת ואנחנו עושים קידוש…"

"באמת?! פעם לא עשיתם. אני זוכר"

פיני שתק ופניו הסמיקו.

אחר כך אבא של מני לחץ לפיני את היד ואמר לו 'תודה' ו'מזל טוב'. מני לחש: "התינוק החדש שלכם חמוד!"

והם הלכו.

* * *

"אתה עדיין ליצן בבית חולים?" מהדהדת שאלתו התמימה של מני באוזניו כמו תופים מחרישי אוזניים.

פיני מתיישב ונאנח.

"אתה נראה מוטרד", פונה אליו ראש ה'כולל'. דמות מרשימה וגבוהה, זקן עבות אדמוני וחיוך מרחף תדיר תחת שפמו.

"הרב צודק-"

"תרשה לי לנחש?" הרב דביר מציץ במכשיר הסלולארי, דוחף אותו לכיס החליפה ומתיישב לצדו. "דאגות פרנסה?"

"איך הרב יודע בכל פעם מחדש? אני משתגע מזה!…" פיני מתיישר על מקום מושבו ומתחייך. "סליחה על ההתבטאות, אני פשוט המום מהחוכמה של הרב…"

הרב דביר מרכין את ראשו, ולאחר שניות אחדות של דממה הוא מפטיר "ניסיון. לא חוכמה".

"נו נו…" פיני צוחק, אך בת השחוק שעל פניו נמחית ברגע. "אז זהו ש… אני רוצה פשוט לעזוב. או את ההתנדבות בבית החולים, או את הכולל. אני פשוט לא מסוגל לתת לעצמי להמשיך במתכונת הזו. אשתי לא עובדת כבר כמעט שנה. אסור לה. עזבתי את העבודה לרגל השמחה כבר חצי שנה, אבל… אני לא רגיל להוצאות כספיות כאלה שוטפות; טיטולים, מוצצים, בקבוקים… עם כל זה שההורים שלנו קנו עבורנו את הדברים הגדולים באמת, ואני מודה לבורא עולם על כך, באמת, ישתבח שמו!" הוא מגלגל עיניו למעלה.

"אני שומע. פנחס יקירי", הרב דביר טופח על שכמו קלות. "אתה יודע בעצמך את חשיבות התורה. אני לא צריך לומר לך…"

פיני מהנהן, מביט אל תוך עיניו העמוקות של רבו.

"התנדבות זו מצווה גדולה, גמילות חסדים. לשמח חולים על אחת כמה וכמה…" הרב מגרד בפדחתו שניות אחדות. "לחזור לעבודה 'ההיא'? אפילו חצי יום אתה מתכוון… פנחס", הרב עיוות קמעא את פניו ואחז בידו. "אתה שואל אותי, או מתייעץ?"

"מה השאלה כבוד הרב?" פיני פער את פיו. "אני שואל. ומה שהרב יגיד- אני אעשה כמו עיוור!"

"הקדוש ברוך הוא ישלח לך פרנסה ממקום אחר", חייך הרב, "אל תחזור לעבודה הקודמת ".

* * *

שמש חורפית יצאה על הארץ.

יונים ססגוניות צוואר ליקטו פירורי לחם במקורן הזריז.

פיני שחרר את הצעיף הלופת סביב צווארו והתיר למשב רוח רענן לחדור לעצמותיו.

בתיבת הדואר נח העיתון השבועי. מזה חודש הם מנויים עליו, כתחליף לעיתון הקודם, אשר רבב היה בו גם היה. תמיד. פיני שלף אותו במהירות ודפדף אל העמודים האחרונים.

"דרושים מלגזנים, מחסנאים, סבלים…"

דמות שעונה על מקל חלפה באיטיות מאחור. בטח השכן מסעוד האלמן, מקומה שביעית… פיני התנשף. אך אז נזכר מיהו ומה תפקידו. "הו, מסעוד! מה שלומך?"

הלה נעצר על עמדו ואחז במותנו. "בסדר, בסדר… קצת קשה בלי האישה, הילדים לא מבקרים, קשה ללכת, משעמם… אבל, העיקר הבריאות". הוא צחק קלות והשתעל. ואז המשיך לפסוע לעבר המעליות.

"תמשיך להיות בריא!" חייך פיני והמשיך לעיין בין השורות.

לאחר דקתיים עקרות טיפס את הקומה הבודדת אל ביתו.

הם שבו אל ביתם לאחר שבועיים אצל החמות. האווירה, אוי האווירה, היא לא התאימה לשניהם. וכעת הם מתמודדים היטב עם גידולו של יונתן והטיפול בו.

"אי אי אי… אני מיואש", פלט במקום 'שלום'.

"בוקר טוב! רק התחלת לחפש עבודה, פיני", כך מיטל הישובה על הספה. בזרועותיה העולל בן החודש והיא טופחת על גבו קלות. "כבר מרים ידיים?"

פיני הציץ לעבר יונתן. "מרים ידיים לתינוק שלי!" הוא מיהר אל הקטנצ'יק. "איפה אבא, פוצ'י, איפה? חמוד של אבא… נרדם הקטן! אז זהו, מיטל. אני רוצה להפסיק את ההתנדבות וזהו. שום משרה לא מסתדרת עם השעות של ההתנדבות!"

"כל כך מהר אתה מוותר על התפקיד?" מיטל העבירה את התינוק אל כתפה השנייה ופיני התיישב מולה.

"לא כל כך מהר", עצבות מילאה את פניו. "בכלל לא…"

"אבל זו השמחה שלך בחיים!" היא נדהמה מההחלטה. "אסור לך לחזור למה שהיית פעם. בלי סיפוק, בלי שאיפה, בלי ילדים חולים להצחיק ולשמח אותם".

"את צודקת מיטל", ליבו נשבר. "אני פשוט אמשיך לחפש מוצא. את הליצנות הרפואית אני לא עוזב בחיים!" והוא פתח את העיתון שוב, והניח אותו לצדו על הספה.

* * *

"פוינג!!!"

הליצן מפלסטיק שקפץ מתוך כף ידו של האיש המצחיק, היה מפתיע ומשעשע כאחד. על אפו של האיש היה פונפון אדום אמתי! ולגופו בגד צבעוני בוהק.

"ש-לום ילדים!" הוא קרא בקול והוריד את הכובע הענק מראשו, קד קידה עמוקה, "כבודו זקוק לדבר מה?" פנה ביראת כבוד לילד במיטה השמאלית- קיצונית. הילדים התגלגלו בצחוקם. היה שם ילד ממש פעוט. "הנה איש מצחיק!" קרא. הוריו ישבו לצדו וחייכו חיוך מאולץ.

"אתה חדש כאן, ילדון?" קולו של הליצן היה דקיק לפתע.

הילד פרץ בצחוק מתוק וחינני. "כן!!!" קרא וצחק שוב.

הליצן הסתכל על ההורים והניד בראשו. עיניהם היו נפוחות ואדומות. הבן היקיר להם מתאשפז במחלקה! הוי, נורא ואיום!

הוא הוציא מהתיק הקטן בלון בתוך בלון וניפח אותם. "זה בשבילך, חמוד".

הקטן נטל את הבלון בצהלה. ואז תפסו את עיניו של הליצן הנרקיסים הלבנבנים.

זה היה חדר 106.

מני הבריא ושב לביתו. אבל כעת ממלא את מיטתו ילד אחר, חסר אונים, מיוסר. עצוב.

אבל עכשיו הליצן הותיק לא רק משמח את הילדים במחלקה, אלא גם קורא עליהם תהלים בביתו, ומתפלל בכל כוחו שיחזרו בריאים ושלמים לשגרת חייהם.

והוא גם החל לקבל תלוש כל חודש. כן, המשרה הוצעה. וכעת הוא עובד באפן רשמי!

"איך קוראים לך, ליצנון?!" שאלה ילדה אחת שובבה וקופצנית שהציצה מהחדר הסמוך.

"פיני הפונפון", אמר הליצן. וזרק אל התקרה גומי דביק שנותר שם לבלי שוב.

סוף