לקראת תחילת שנה, אהבת חינם – גם בחופש הגדול 2 סיפורים מרגשים על חרם חברתי

אבל יש בינינו עשרות ילדות ונערות שנושאות כאב עצום, פגיעה, וחוויות קשות, והחופש עובר עליהן בדאגה עמוקה ובחשיבה בלתי פוסקת – מה יהיה בשנה הבאה? מי תשב לידי? איך מתחילים מחדש?

ובדיוק לרגעים הללו, בחרתי להכניס רגש חיובי עם ערכה מפנקת ורגע של חוויה בחזרה ללימודים.

רגע שמגיע לכל ילדה ונערה, בין אם היא חווה התמודדות חברתית או לא. כי מגיע לכל אחת לחוות תחילת שנה מלאה בהתרגשות חיובית, שמחה, ומשפטי מוטיבציה על המחברות שילוו אותה לאורך כל השנה.

השיתופים ממיזם ההתמודדות החברתית שנחתו אצלי במייל היו מרגשים במיוחד.

התברר כי חרם או אפילו אפיזודה חולפת של התמודדות משאירה חותם עמוק בכל מי שעוברת משהו כזה.

כל מי ששיתף זכה, מעצם האומץ שבשיתוף – אבל את הערכות הזוכות בחרנו להעניק לסיפורים הבאים

אסתי, ילדה בת 9.5 כתבה לנו בעצמה, מדם ליבה, ואפילו השאירה לנו מסר חיובי בסוף. תקראו, לא נגענו:

מכל דבר אפשר ללמוד [אפילו מחרם]
שלום, קוראים לי אסתי ואני עולה לכיתה ד'. רציתי לשתף אתכם בסיפור נורא שקרה לי השנה בבית הספר.
זה התחיל כך: יום אחד המורה העבירה מקומות רציתי להתיישב במקום שהמורה אמרה לי אך החברה שהמורה קראה לה לשבת לידי והתנהגה כמו אויבת שלי אמרה לי בזלזול "מגעילה" והוציאה לי לשון. נעלבתי קשות ולמחרת הבאתי למורה פתק מאמא שלי. המורה הסתכלה עלי במבט חמור ולא אמרה כלום. בהפסקת אוכל הוצאתי מהילקוט לחם עם גבינה וזיתים "וואו איזו ארוחה משובחת הכינה לי אמא" אמרתי כשכולן התחילו לצחוק "ארוחה משובחת" חזרו אחרי בזלזול. חוץ מחברה אחת. רק חברה אחת מיוחדת במינה, חברה אמיתית שחבל שגרה רחוק ממני. רק היא לא אמרה כלום חוץ מלהגן עלי שלא יעשו לי שום דבר רע אבל כולם התגברו על שתינו. כן, אני וחברתי מול 38 ילדות ולכן היה קשה לעמוד מול כולם. היה לי נס שהמורה היתה בכיתה ברגע שקרה כל הסיפור.
הצלצול נשמע וכולן ידעו שהפסקת האוכל נגמרה והמורה קמה והעבירה אותי מקום ליד חברתי הטובה.
בפעם הבאה הילדה שישבה לידי לא הרגישה נח במקום שלידי ואמרה שהאמת שזה נכון שלא נעים לשבת ליד ילדה שלא מסכימים להתחבר איתה ולא משתפים אותה במשחקים וצוחקים עליה כל הזמן אפילו שאי יותר חרוצה מכולן ומקבלת 100 בכל המבחנים ולכן עברה מקום ובמקומה התיישבה ילדה אחת שלא התייחסה אלי כלל .
בפעם אחרת החברות אמרו משפטים מעליבים. אחר כך כמובן המורה קראה להן ובקשה מהן לבקש ממני סליחה. הן אמרו סליחה לא כל כך רצינית ולי היה קשה מאד לסלוח להן הרי מאד קשה לסלוח למי שלא מבין את הענין ולא מתחרט על מה שעשה. במיוחד שהן אמרו את הסליחה בזלזול וחזרו עליה שוב ושוב בצורה מעליבה ולועגת. וכך היה כל השנה שוב ושוב כמו גלגל חוזר, מעליבות, מבקשות סליחה בצורה עוד יותר מעליבה ואח"כ שוב מעליבות ושוב מבקשות סליחה בזלזול .
יום אחד ילדה רדפה אחרי עם מטאטא וכמעט הצליחה להכות בי בראש. הרגשתי עצב נורא ופחד גדול בלב הקטן שלי. רציתי לברוח משם עד שבסוף החברה הטובה שלי הגנה עלי והצלחתי להתחבאות ואז כשהרגשתי קצת הקלה פתאום באה הילדה עם המטאטא ומצאה את המחבוא שלי. נס שהוא היה במדרגות, שמחתי. כך יכלתי לברוח החוצה.
טוב שיש אנשים ואמא כמובן בתוכם שדואגים לי ואוהבים אותי. אבל הילדות המעליבות עדיין לא מתחברות אותי וכל הזמן מצרפות עוד חברות לחבורתם ומשכנעות אותן שלא יתחברו איתי ושלא יחזרו איתי הביתה. כדי שאני יהיה תמיד תמיד לא בחברה ותמיד ישאר לבד .
בעזרת ה' בשנה הבאה אני עוברת לבית ספר חדש ומתפללת הרבה שיהיה לי טוב שם ואני חושבת שלמדתי מכל הסיפור הזה לרחם, לקרב ילדות שקשה להן ושמעליבים אותן ולהיות לצידן, להאמין שהגלות תסתיים ותבוא הגאולה ולהתחזק בדרך המצוות שלא נקמתי באף אחת בכל הסיפור הזה.
אני רוצה שגם ילדות שיקראו את הסיפור שלי ישימו לב יותר לכל מילה שהן אומרות ולכל חברה אם היא בודדה ופגועה שלפחות הן יהיו חברות נאמנות שלהן. והלואי ובזכות זה יהיה יותר אהבת חינם ואז זה יהיה לשכרי ואני ארגיש שהיה שווה הכל.