לפעמים חלומות נשברים | רות צימרמן

חלומות הם נשמת אפו של האדם. הם החומר ממנו עשויים ההצלחות , התקוות , הכאב והקנאה.
חלומות יכולים לתת לנו את הסיבה להיות, לחוות, להרגיש. וחלומות יכולים לקחת מאיתנו את
היכולת לראות יופי שפע ו אור.
בחדר הטיפול:
אם חיים של אנשים היו קופאים לתמונה, התמונה של גילי הייתה חתיכות. קרעים.
לו היו הקרעים מתחברים היה צבע . יופי. ואור .
היא יושבת מולי.
כבר תקופה ארוכה.
מספרת על חלום ושברו.

מספרת על אבא גדול בתורה. על לחן חם, מתוק , שהיה לה לשיר ערס בכל לילות ילדותה.
"תמיד היה לי ברור שגם בבית שלי ילכו ילדים לישון עם ניגון וגמרא. ידעתי שאהיה מאושרת רק עם
בעל שיושב ולומד מבוקר עד לילה". יש לו ריח לחלום, יש לו תחושה, והוא נמצא בחדר במרחב שביני
לבינה. חי , בועט, נושם.

"דמיינתי לילות שבת אפופים בריח ובתורה. את עצמי יושבת על הספה , מרפרפת בספר , אבל רק
מקשיבה. ככה בעיני ניראה האושר" המילים של גילי מוחשיות.
"והוא לא…" היא לוחשת.

שברים מפוזרים על רצפת החדר. חדים.
"היום אני יודעת שהוא באמת לא יכול.. למרות שהוא כ"כ רוצה..
אבל לי זה לא משנה.. אני לא מצליחה להעריך.. לא מצליחה להסתפק.. לא מצליחה להיות
מאושרת…" הקול שלה נמוך וריק.
אני שותקת בוררת בזהירות מילים.

"זה אובדן… כשנשבר החלום.. זה אובדן לכל דבר…"

אנחנו שותקות שוב. מביטות בשברים.
עם כל אחת אחרת הייתי עכשיו רק נמצאת שם. יחד בחושך.
אבל גילי מתאבלת כבר שנים.
והיא כ"כ רוצה אחרת.

הרגשתי שזה רגע נכון לשאול –
"היכולת להיות מאושרים תלויה רק בנתוני החיים שלנו?"
אני מניחה בזהירות.

"האם היכולת להיות מאושרים תלויה בבן הזוג שלנו? בילדים שלנו? בהתגשמות החלומות?
אולי הניגון הזה של אבא והחלום שחלמת לוקחים ממך היום תמונות אחרות של אושר?"
היא מקשיבה. אני שומעת אותה מקשיבה חזק.

"אני צריכה לחשוב" היא אומרת בסוף. סדוקה.
גם לי יש שברים. גדולים.
תמיד חלמתי להיות אמא .
החלומות שלי היו ברורים.

בית לא גדול מדי, מסודר תמיד, נקי וחמים,
ילדים רחוצים עם אוברו לים צבעוני ים משחקים על שטיח וריח של סיר על האש.

התחתנתי –
שמלה לבנה. חופה וחתן.
רציתי לבנות לי בית
בדיוק כמו בחלומות.
ואז ילדתי אותך.

היית אמור להיות הכי מושלם, יפה וחכם.
בדיוק כמו בחלומות.

יום אחרי הלידה הסביר לי רופא אנטיפת שאתה חולה מאד.
נלחמנו לעבור איתך למקום שיודע לטפל בתינוקות כמוך
אבל שום בית חולים מתאים לא הסכים לקבל אותך.
שבת עמדה לרדת.

אני זוכרת את הרגע ההוא,
עמדתי במחלקת טיפול נמרץ ליד המיטה השקופה שלך,
היית קטן והמכשירים היו גדולים,
אבא שלך הלך להתפלל מנחה וערבית.
פתאום הוא התקרב אותו רופא חסר לב,
נעמד במרחק מהמיטה.

הוא לא הסתכל עלי כשדיבר,
"אין לנו טיפול מתאים עבורו", הקול שלו אטום.
"אז מה יקרה אתו עכשיו?" אני שואלת.
שקט.

"הוא יכול למות?" זה יצא ממני מבולבל וחרד. כמעט היסטרי.
"אני לא יודע." הוא אומר . עדיין לא מביט לכיווני.

שניה נוספת של שקט והוא עזב את החדר, אף אחד לא היה לידי.
נישקתי אותך בוכה
והלכתי להדליק נרות.
3 נרות. אבא, אמא וילד.
פעם ראשונה.

העיניים שלי היו מכוסות, הראש היה ריק ורק העיניים בכו .
כשפתחתי את העיניים הגיעה רוח, שלושת הנרות שהדלקתי כבו.
שבת חורפית וכהה פרסה את כנפיה.
חזרתי אליך לחדר וישבתי לידך,
כמעט לא הצלחתי להרגיש אותך.
ישבתי שם ורק ביקשתי בשקט

"תשאיר לי אותו בבקשה
לא משנה איך…
רק תשאיר לי אותו"
ונשארת – נשארת
ולימדת אותי לעצב חלומות אחרים שבנויים גם משברים
ולימדת אותי להסתכל לכאב בעיניים ולבחור בחיים.
לימדת אותי לחיות
יותר שלם ונכון ואמיתי.
אתה הרבה יותר ממה שחלמתי
יותר שלם ובוגר וחכם.
אתה הרבה יותר ממה שהיית אמור להיות.
אצלי בחלומות.
תודה ילד שמש ואור שלי
תודה שבאת אל חיי!

רות צימרמן – תרפיסטית בהבעה ויצירה

מנחת קבוצות ומדריכה | [email protected] 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

עושים סוף לעושק העובדות החרדיות הויטרינות של חיי | אפרת ברזל מותשת מהחופש? בואי נעשה מדיטציה להרגעת כל הרעשים כוח השינוי שיגיע אל העולם בשעות הקרובות | חני רחמין אודל קליגר: "תתחילי עם החדר כביסה ויאלה לסידור ארונות חורף"