ערב פסח. שוב.
והיא יושבת, נזכרת בימים ההם, שגם הם נקראו ערב פסח.
בלב חצי פועם, חצי קפוא – מתגנבות אליה המחשבות.
ימים רחוקים, שגם הם נשאו את השם הזה – ערב פסח.
אך לא היה בהם אור. רק צללים.
צללים של שיעבוד.
כמו יציאת מצרים, אבל בלי היציאה.
שיעבוד מתמשך. פנימי. שקט מדי. צורח מדי.
והיא, ילדה אמצעית.
לא הבכורה שפורצת דרך.
לא הקטנה שעטופה ברחמים.
האמצע. תמיד באמצע.
עטופה לא בחיבוק – אלא בהוראות.
פקודות. דרישות.
ובעיקר – ביקורת.
תמיד הביקורת.
למה את לא קמה?
מאוחר!
תנקי את המקרר. את המדף הזה.
רגע, זה לא נקי.
למה את לא יודעת לנקות?
מתי תלמדי? למה את לא יודעת לנקות?
היא ניסתה. באמת שניסתה.
אבל תמיד היה "עוד קצת".
עוד פינה.
עוד טיפה לכלוך שלא רואים, אבל מריחים.
ועם כל ניסיון – עוד אכזבה.
עוד מבט שמכווץ את הלב.
עוד הערה שמותירה שריטה.
בעלך לא יסתדר איתך ככה!
את חייבת לבדוק למה זה קורה לך.
בואי, אני אלמד אותך איך מנקים.
תסתכלי טוב.
יופי.
בפעם הבאה תעשי ככה.
והפעם הבאה הגיעה, והיא כבר שיפוצניקית מוסמכת.
באיזה חומר השתמשת?
זה לא טוב לארון.
קחי את השני ותעברי שוב.
רגע—עוד לכלוך בפינות.
מתי תלמדי?
והיא לומדת.
לא איך לנקות – אלא איך לא להרגיש.
איך לקבור רגשות עמוק בתוך מגירת חומרי הניקוי.
וכשהיא סוף סוף נושמת רגע של מנוחה—
עשר עיניים נעוצות בה.
איך את יושבת?!
יש כל כך הרבה עבודה! ואיך תסביר להם – שהנשמה שלה עייפה עד כאב?
שהלב צורח בשקט, מבקש רק שמיכה. לא של בד – אלא של שקט.
אבל אין דבר לנוח בערב פסח.
הם רוצים לסיים מוקדם.
יוצאים לקניות.
ומה איתה?
לא, לא מגיע לה.
שתמשיך לנקות.
והילדה הקטנה שהייתה פעם,
זו שלא הכירה מנוחה, הלכה והתרחקה.
מהיום.
מהמציאות.
נפש מותשת, מבקשת רק מנוחה.
לא של לילה.
מנוחה ממילים חותכות.
ממבטי זעם.
מנשימות חנוקות.
מהקול הפנימי שממשיך לבקר – גם כשכולם כבר הלכו.
מנוחה מכל מה שסגר עליה בימים האחרונים.
סגר את הלב.
סגר כל פתח לאמון בטוב.
והנה, עכשיו היא אמא.
והיא שואלת—
למה ערב פסח והיא עם גוש ענק בגרון?
והאם זה נכון שרק זה מה שהיה שם בערב פסח?
וזה לא האמת לאמיתה.
אבל כנראה שזה האמת האחת.
כי גם אם היה כמה רגעים של חסד וכייף ונחת, בסוף היום, הילדים שלנו לא יזכרו את הבגדים שלבשו בפסח, לא את המנות שהוגשו על שולחן הסדר, לא את האבק שהסרנו ולא את הפינות שניקינו. הם לא יזכרו את הדאגות שלנו, את המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות. הם לא יזכרו את מה שעשינו, אלא את מה שהם הרגישו שם.
הם יזכרו את תחושת הביטחון שנתנו להם, את הידיעה שהם אהובים, את התחושה שהם המרכז של עולמנו גם בתוך הלחץ של הימים הלחוצים בעולם. הם יזכרו את החום שהרגישו כל פעם שנכנסו לבית, את המקום שבו יכלו להיות עצמם ללא פחד או חשש.
הם יזכרו את האוויר שבין השטיפות, את הרגעים שבהם הבית התמלא בחיוך, את הצחוק המתגלגל שנשמע גם בין קרני השמש המאוחרות של ערב פסח. הם יזכרו את הרגעים שבהם האווירה הייתה מלאה בחום ובשמחה, ולא באימה של "חמץ לא להתקרב!". את הידיים שלנו, שלפני כל ניקיון, אחזו בהם בעדינות ובאהבה. את ההסברים של אמא על למה צריך לנקות.
הם יזכרו את הרגעים שהבית לא היה מושלם, אבל הלב היה פתוח. את הזמן שהקדשנו להם – לא רק בין מטלות הבית, אלא גם ברגעים שבהם הפסקנו את הכל, פשוט כדי להיות איתם. את התחושה שלא היה חשוב כמה חמץ נשאר, כי הבית היה מלא באהבה, בסבלנות ובחום.
בואו נזכור את זה, ונחבק אותם חזק, לא רק כשיבוא החג, אלא ממש עכשיו. נקדיש להם זמן, נקשיב להם, נאהב אותם ללא תנאי. נזכור כי הם לא יזכרו את מה שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו, וזה – בסופו של דבר – מה שחשוב באמת.
ובסוף,
ה' אוהב גם בית מלא אבק.
ומלא פירורים – שהם לא חמץ.
העיקר, שיהיו בו לבבות שלמים.
שנזכה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
