אצל כל אחד המילה אלול מעוררת ברגע הראשון רגש, תמונה או משפט. אצלי אלול מתקשר אוטומטית עם תמונה ומשפט לא שגרתיים: נערה מנומשת וקופצנית בספסל האחרון בתחילת כיתה י', מדפדפת באלבום תמונות של חברה מהחופשה, כשברקע קולה המונוטוני של המורה קורא: "אלול! והוא חודר פתחי הלב בקול שופר חלול". פה הקול המונוטוני פסק באחת ומתחלף במבט מצמית היישר לספסל האחורי ולנמשים וקורא בלחישה חורצת ופוסקת "תעודת עניות".
לקחו כמה שבועות להוכיח למחנכת הדגולה שיש בי גם כמה דברים טובים מעבר לתעודת עניות ויותר מקורטוב של פלפל וחוצפה, אבל הקישור המשולש של אלול, אני ותעודת עניות הפך באותו הרגע לקשר הדוק, נצחי ובלתי נמנע.
תעודת העניות גדלה, החוצפה קצת התיישבה, הנמשים הוסתרו באיפור ובמבט מיושב והנערה הקופצנית הפכה לרעיה ולאם בישראל. אבל תמיד, בכל שנה מחדש אני ואלול זאת תעודת עניות.
בוהה ברחוב ההומה בשעת ערב מאוחרת בעיניים טרוטות מעייפות בסוף עוד יום גדוש לעייפה, שמוטה על אדן החלון, שומעת את ניגוני הסליחות הבוקעים מבית הכנסת שמעבר לכביש, בבנין הסמוך שכן מתאמן על תקיעת שופר, קבוצות של נשים ונערות חוזרות מעוד הרצאה מרוממת או שיחת חיזוק מאלפת בינה וחיזוק, ואנוכי הקטנה מדלגת ומקפצת בין מגנטים לקליקס, מפלסת דרך בין שלוליות יצירתיות של שברי ביסקוויטים ופירורי במבה ברוטב דייסה סמיך, לעבר הקפה המיוחל ורק רוצה לישון. בעודי מערבבת את כוס הקפה הרביעית לערב אני מסננת לעצמי בשקט: "אלול. תעודת עניות". וכך מסתיים לו עוד יום של אלול, אנוכי ותעודת העניות שלי. מנסה בבוקר לגנוב שברי ברכות בין ערמות ניירת וטלפונים במשרד, נזכרת כבכל שנה לאמר "לדוד ה' אורי וישעי" בדיוק בכ"ח אלול, ומסיימת עוד יום בקריאת שמע בעיניים עצומות ובמילות הסיכום היומיות: תעודת עניות.
גם אני רוצה אלול, אלול משלי, לשבת בעיניים בורקות בהרצאה מרוממת, לבכות בתפילה, להרגיש אלול אמיתי, לבנות משכן גם בבית שלי. להתפלל פעם אחת שמונה עשרה אמיתי מילה במילה עם אצבע בסידור ולהרגיש. פשוט להרגיש.
עסוקה כל כך במירוץ החיים שאלול נגמר לפני שהוא בכלל מתחיל ועוד שנה, יום ועוד יום של תעודת עניות.
עד אתמול. אתמול התחלפה לה תעודת העניות שלי בתעודה של כבוד. לא. לא פיניתי לי ערב לשמוע הרצאה, לא נעמדתי לתפילת ערבית מרוממת. ערב רגיל של ארוחת ערב, מקלחות, שירת "בחודש אלול חוזרים בתשובה" משותפת לפני השינה עם הזאטוטה התורנית, דילוג מיומן בין בית המקדש מקפלה, יהודה המכבי מפלימוביל, ומלכת אסתר מפוארת מגואש (הקרדיט לקשר היצירתי מוקדש לגננת) וטיגון שניצלים לאבא שחוזר מהכולל, כמעט אמרתי לעצמי שוב- אלול ואת, תעודת עניות ואז הסתכלתי על היד הזאת, שמטגנת עכשיו שניצלים לאבא שלמד תורה כל היום בלב שקט ופנוי כי אנוכי הקטנה שעובדת בבוקר כדי לפרנס את הממלכה הקטנה הזאת ואוספת את הילדים בצהריים, משכיבה אותם בערב בחיבוק ונשיקה- נותנת לו את הפניות להספיק עוד הלכה ועוד דף גמרא ועוד סדר מוסר של אלול. היד הזאת שליטפה את הברך התורנית שחטפה מכה, שהניחה החודש עשרות פלסטרים עם מיקי מאוס על שריטות בלתי נראות, שניקתה אף דולף שוב ושוב ושוב, וליטפה ואהבה וקיפלה ורחצה וניקתה והכינה ושוב הכינה ושוב ניקתה והכינה וניקתה.
אלול שלי שמורכב משניצלים חמים וטריים בשעת ערב לכבוד אבא של תורה, בניה משותפת של בית המקדש מקליקסים ומגנטים על השטיח עם צחוק פשוט ומתוק ומוזיקה נעימה ברקע, אמבטיה חמה לפני השינה, קריאת שמע עם שגיאות משובשות ושובות לב ונשיקת לילה טוב, עוד כביסה מהמכונה לתליה, עוד ערימה מהסל למכונה, ועוד הר געש אימתני של חולצות לבנות שהפכך הערב למגדל מגוהץ למשעי ובנוי לתלפיות. עוד מירוץ של בוקר שמסתיים בילדים מתוקים וריחנים במוסדות הלימוד עם סנדוויץ שהוכן באהבה ואבא בבית כנסת שקוע בתלמודו.
אני הקטנה, בונה לי ממלכה של אלול מרגעים קטנים שבונים משפחה מאושרת, אבא, אמא וילדים שיש להם כל מה שצריך בשביל להתחיל יום רגוע, שמח ופנוי לעבודה של אלול.
מהרחוב מתנגנים ניגוני הסליחות "סלח לנו מחל לנו", מהבית השכנים בוקע קול נגינה- "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים", ואני, במטבח, ספונה בביתי עם האלול שלי, עם שברי תפילה שהצלחתי לחטוף, עם שירת "כל היהודים לחזור בתשובה" על השטיח בחדר הילדים, עם פרק תהילים שהספקתי ממש רגע לפני הכניסה לגן הילדים ועם משפחה שלי, בממלכה שבניתי והקמתי בעשר אצבעות שמגיע לשנה החדשה בתרועה של כבוד. עם תעודה של כבוד.
יהודית הלפרן. פרסומאית וכותבת תוכן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
17 תגובות
עשית לי צמרמורות וגרמת לי להזיל דמעות
כל מילה!!!!!!!!!!
מרגש!!!!
לכל אמא יהודיה זה נכון!!!!
כל יהודיה- אפילו לא אמא…
עצם זה שהיא מכבסת אפילו את הבגדים שלה, שהם יהודיים
זה א ל ו ל ! ! !
תודה- חיזקת אותי
יפה מאד! באמת מרגש וכ"כ נכון
נאוה ומירי
צודקות
תודה על הערותיכן המחזקות
יש המון מקום בעולמו של הקדוש ברוך הוא גם ליהודי העובד שמשכים בשש כדי להספיק שיעור לפני העבודה, ועוזב לקוחות בשש בערב כדי להספיק שיעור נוסף….
אשרינו שאנחנו עובדי השם
נשארתי בסוף עם דמעות התרגשות. חיזקת אותי מאוד!
תודה רבה!
כתיבה יפה ומרגשת…
מדהים!!!!! מחזק!!!!
היה לי ממש כיף לקרוא!!!!!
עשה לי טוב בלב!!!!
מירי,
צודקת לגמרי!!
לדעתי השיח ששולט בפורומים האלו ובעיתוני הנשים הוא
נשים שמדברות או על קריירה מדהימה
או על התמסרות לבעל אברך…
ועדיף על שניהם יחד 😉
ומה עם אלו שבונות בתים יהודיים כמו שהיו בכל הדורות
הרבה לפני הכוללים….
אני חושבת שאנחנו צריכות לעלות קצת על הבמה
עולם התורה לא שייך רק לאברכים שיושבים בכולל!!!
יש מקומות בעולם בהם הנורמה היא שהיהודים עושים עסקים ועובדים
ולפני ואחרי יש כאלו שמספיקים ללמוד אפילו 5 שעות ביום!
וזה לימוד אמיתי, שבא ממקום של בחירה מוחלטת
ללא קבלת שכר בעוה"ז
משהו יכול למדוד מה שווה יותר?
ומה עם כל ההתמודדויות שיש בבית יהודי
הרבה מעבר- כמה חסד נעשה, איך נחנך ועם כמה סבלנות, איך יראה שולחן השבת ואיך נכבד אותה, אילו תכנים נכניס הביתה, איזו כשרות, כיבוד הורים, כבוד אחד לשני…
כתבתי רק כמה דברים קטנים
שמרכיבים בית של תורה!
אבא של תורה!
המורה שלי אמרה משהו אחד:
מהו בית של תורה? זהו בית שהתורה מעל הכל בו.
כן, זה הלימוד תורה. זה החינוך, המידות, הצניעות, ההסתפקות במועט…
לצערי, כאחת שנמצאת בשדוכים שנים ארוכות מאוד, (17 שנה)
ראיתי משהו אחד, מי שכבר לא לומד מלא כבר יש לו טלפון מוגן,
כבר יש לו רעיונות וסטייל, וטיסות לחו"ל ורמת חיים אחרת.
כאילו זז משהו במטרת החיים ובמשמעות שלהם.
בדור שלנו אין דרך אמצע או שאת שם או שלא.
ומובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל נפלאים
מרגש!!!
וואי מהמםםםםםםם חיזקת אותי מאד?
אני גם משתדלת לזכור את מה שלמדנו-
"המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו…"
ולהתנחם בזה שאין כמו בית עם ילדים וגם בעל
לזכות בהזדמנויות….
וזה האלול שלי.
אהבתי, במיוחד את הסיום
(למרות שכן היו לי מורות זכורות לטוב…)
כשהפסקתי להאבק ולנסות להרגיש אלול כמו בסמינר
והתחברתי לחיים שלי
ראיתי שלי אישית מוסיקה ושירה עוזרים יותר מכל הרצאה
אז אני משתדלת לשבת יותר מהרגיל עם הילדים בשעת ההשכבה
ומתפייטת ומשוררת את שירי הימים הנוראים, ככה בחושך…
מאמינה שלא רק אני מתעוררת, אלא גם הנשמה שלהם קולטת
אפילו שהם כבר נרדמו 🙂
ואאוו ממש יפה!!!!
מאד מאד נהניתי והזדההתי אם הכתוב אבל מה קורה אם אישה שכל הכתוב פה קורה לה גם ..חוץ מזה שכל המאמץ שלה הוא לתת לבעלה פניות ללמוד עוד דף גמרה כי הוא יהודי טוב רוצה ושואף ליותר אבל מתמודד ועובד! זה קצת מכעיס כי המון כתבות פה הם על הנשים שזכו לבעל לומד על התפילות והדמעות והאכזבות של אילו שלא. ומה אם כל הנשים השמחות בחלקן שמעריכות את בעליהן על יראת השמים ואהבת השם הפשוטה שלהן ובונים בית של יהודים טובים אם המון יראת שמים ושמחה אמיתית ולא לא בוכות שהבעלים שלהן לא לומדים כי לכל יהודי תפקיד אחר וגם הם ובעליהן שווים המון לא פחות ולא יותר כי השם בוחן כליות ולב ויודע …
עד לפני 200 שנה ככה חיו כל היהודים הבעל היה עוסק במסחר ואישה היתה מגדלת את הילדים בבית לא יוצאת מפתח הדלת היום החיים השתנו לגמרי מי שלא אברך לא נחשב יהודי מה עם המסירות נפש של אבא שיוצא לעבוד ב5 בבוקר כדי להביא פרנסה לבית שאשתו תוכל לגדל את הילדים שלו ולא מטפלת או בייביסיטר אבא שחוזר אחרי עבודה קשה ורץ לבית מדרש ללמוד כמה שעות למרות כל היום הקשה שעבר זה לא נחשב מסירות נפש למען תורה התורה של האישה והילדים שיקבלו חינוך חום ואהבה מאמא מגיל לידה העולם שלנו השתבש לגמרי
ממש ריגשת אותי עם המילים הפשוטות והכנות, עשית לי טוב על הלב
תודה
ושנה טובה ומתוקה ❤️