סיכום שנה: תנועה היא סימן לחיים / הודיה גונן

סוכות התשפ"ב –

מעיפה מבט על היומן של השנה שחלפה , הוא נראה אחרת השנה.

השנה הכתיבה צברה אצלי תעופה וגילתי את ברכתה, אומרים שכתיבה היא פועלת מאזורים במוח שמיוחדים רק לה ולכן מאפשרת מפגש עם חומרים לא מודעים לעלות.

זיהיתי התנגדות  לשבת לכתוב זה ממש לא אני, אם כבר לצייר או לפסל, כמטפלת באומנות. אבל לכתוב זה מגביל אותי ומזכיר לי נשכחות… הזמנתי את ההתנגדות וביקשתי שתניח לי למספר ימים שאוכל להתנסות בדברים חדשים ופחות מוכרים זה חלק מהגדילה שלי לפגוש את עצמי.

לא הייתה לה ברירה פשוט התיישבתי והתחלתי לכתוב.

כל יום קצת ,

שמתי לב למה שקורה לי אחרי הכתיבה וממש אהבתי את הנשימה הרגועה שיצאה מתוכי.

הופתעתי מעוצמת החומרים שנחשפו והתגלו, דווקא דרך המילה הכתובה שאת כוחה את מגלה. לעיתים אני מגלה את  המילים שדווקא נמצאות שם בלבן ברווח שבין האותיות והמילים.

על מילים  מסתתרות ונסתרות  שלא נכתבות, כל אחת מסיבתה היא, ותהיתי  לעצמי האם מישהו  מבחין בהן חוץ ממני?

אני מחזיקה ופותחת את היומן , מרגישה את הלב דופק ופתאום עולות בי דמעות של התרגשות… כמה תנועות נפשיות יש ביומן הזה! תנועות רכות  ועגולות לצד המוצקות והנוקשות שלרגעים התקשו וכמעט קפאו. תנועות גדולות וקטנות, כאלה שכמעט ואיש לא מבחין בהן… מסוג התנועות הפנימיות של איפוק  ושתיקה שהעוצמה שלהם כה רבה אבל התנועה שלהם היא בלימה . תנועה  כל כך פנימית וקרובה  ממש כמו תנועות של עובר שרק האם מרגישה את עוצמתם וכוחם!

תנועת החיים.

אני נושמת עמוק , מודה על חלקי שזכיתי להיות בחיקו… השגחה פרטית בשנה כל כך סוערת ומאתגרת כמעט בכל המובנים.

מה התפתח בי השנה שאפשר לדברים האלה לקרות לזוז ולגלות תנועות חדשות לצד המוכרות? האם זו המציאות או משהו בתוכי שאפשר לי זאת? מה קדם למה?

לא מעט פעמים במסגרת עבודתי הטיפולית אני נשאלת על התנועה הזאת שמנסים להתחקות אחר הגורם  ולהבין האם אני זו שהשתניתי או ההורים או בעלי או חברתי? משהו קורה אחרת ולא תמיד השינוי בתוכנו כל כך מוצק וברור שנוכל להצביע עליו ולומר מה הסיבה ומהי התוצאה, אבל מה שברור שקורה פה משהו אחר חדש ופחות מוכר.

בהזדמנות אחרת אוכל להעמיק בסוגיה זו של השינויים שנוצרים בחיינו, מהיכן וכיצד  הם מתחילים? באיזה אופן  הם נמדדים ונראים?

אחד מהדברים שמצאתי שאפשרו לי להתפתח וליצור תנועות חדשות בתוכי היא: ההסכמה המודעת להיות לא יודעת !

נשמע אולי פשוט, וייתכן ולחלקכן זו חוויה מוכרת ואף מעכבת…

במידה והיא בעיקר מחלישה את האדם וגורמת לו להישאר תקוע חסר בטחון או יכולת.

אבל למה שאני קוראת "לא לדעת" זה בעיקר להסכים להיות  בהסכמה לשאול שאלות חדשות,

להפוך סימני קריאה!! לסימני שאלה??  וכן להיפך סימני שאלה לקריאה.

כשאני מוכנה  לשאול שאלות על דברים מוכרים וידועים, ולא מסתפקת רק במידע שיש בתוכי, אלא פוגשת בנקודת מבט חדשה או מחשבה שעוד לא נולדה.
להיות בסקרנות  לגלות  את  הלא נודע שקיים בתוכי שממנה תתפתח תנועה פעולה ומציאות חדשה.

ואפילו זעירה וקטנה שרק אני מבחינה ומרגישה בקיומה אבל היא פנימית וכוחה אינה בגודלה, אלא באיכות מחשבתה החדשה שיצרה.

שמתי לב שהשנה הזאת במיוחד משהו  בתוכי התחזק ונבנה  וזה מה שאפשר לי יכולתי להיות באי הידיעה… כדי לדעת צריך להסכים לא לדעת אבל חייבת שתהיה חוויה של ידיעה שאליה אני חוזרת ועליה אני נשענת. זה מצריך ממני להחזיק כל הזמן ניגודים ופרדוקס של חוויה מורכבת  גם וגם ידיעה לצד חוסר הידיעה, בטחון ויציבות לצד עראיות , וגם משהו בי שמסכים לפגוש את עצמי בתוכי, לצד מפגש עם משהו שגדול ממני ויגדל אותי.

כך אני והסוכה, מצווה כל כך גדולה שיש בה סודות רבים ועמוקים , אנסה  להתמקד במספר תמות  שמצאתי בהם תנועה נפשית שמזכירה את הציווי  האלוקי סביב מצוות בניית הסוכה.

המצווה שאנו מצווים היא בעצם הסכמה הפנימית  לצאת מאזור הנוחות המובהק של האדם שזה ביתו , שהרי אדם חסר בית הוא בחוויה של חוסר בטחון עצמי בסיסי שצרכיו הראשוניים נלקחו ממנו , ואם כן מה השפעתה החיובית של מצות סוכה   ליצור בנפשו של אדם?

המעבר ליציאה מאזור השכלתנות לאמונה, ומאזור של נוחות גשמית לעולם הרוחני יש בכוחה  להוליד בתוכנו גדילה והתפתחות שמתאפשרים רק מאזורים אלו בלבד! 

התפתחות נפשית לרוב מתאפשרת כאשר אדם סובל מהאמונות שלו עצמו ולא מוכן לאמץ אמונה חדשה לגבי עצמו ויכולותיו, מכאב של אדם שהוא עסוק במילוי צרכים גשמיים כאשר נפשו זקוקה  ומבקשת מזון רוחני רגשי שאינו נרגע מעוד סבב קניות בקניון אלא פוערת בתוכו בור עמוק ורחב יותר.

תנועה נולדת מאי נוחות , ובסוכות אנו מרגישים אי נוחות מהסוג שמוביל אותנו למפגש  רוחני עמוק עם מי שיצר אותנו ושרק  בכוחו לתת לנו בטחון יציבות ורוחניות שמתחברת למקור הנשמה.

הרבה פעמים אנחנו תוקעים את עצמנו בגלל שאנחנו יותר מידי שכלתניות, יודעות חכמות חושבות ויודעות, ההסכמה העמוקה "לא לדעת" זה בדיוק המעבר לאזור של האמונה, החלום ,הדבר שלא נראה  בעין או במחשבה הפשוטה המוכרת והידועה לנו… זהו עולם נסתר ששם צריך לזרוק לרגע את האמונות המגבילות שלנו ולהסכים לפגוש דברים של אמונה דברים לא מוחשיים וחומריים אלא רוחניים ומופשטים יותר..

אני נזכרת במפגש שהיה לי עם אמא של מטופלת ששאלתי אותה שאלה על בתה  , והיא ענתה לי בכזה בטחון שהיא יודעת…. , והיא בטוחה שהיא יודעת בכל רגע נתון מה היא עושה והיכן היא מבלה. והרגשתי בעיקר את הפחד והחרדה שלה להסכים לחשוב על האפשרות שהיא לא באמת תדע מה קורה אצל בתה , וכשניסתי לגעת בזה קצת  היא פרצה בבכי, וסיפרה לי כמה היא סבלה בילדותה  שאמה לא ידעה כמה היא נפגעה מחברות בכיתה, ושהיא הייתה כל כך לבד והיא לא יכולה לדמיין שגם הבת שלה עוברת דברים והיא לא תדע.  ובמציאות היא באמת לא ידעה מה שבאמת קורה לבתה הכי רחוק ממה שהיא יכלה לדמיין  כי בתה הסתירה ממנה כל פרט מחייה בגלל שהרגישה שהיא נכנסת לכל פינה בחייה, וזה נהפך להיות בלתי נסבל…

ההסכמה לא לדעת זה להסכים לפגוש את הלא יודעת של עצמי, או הפחדים הכי גדולים של עצמי, את המחשבות הכי כואבות וקשות שיש בתוכי עלי ועל העולם…

ולסיום חשבתי על המפגש עם האושפיזין שבכל  יום בסוכה, דמויות ענקיות שכל אחד שונה ואחר ואת כולם אנו פוגשים גם בתוכנו, חשבתי על רגעים רבים שהידיעה שיש מישהו גדול ממני שאני נעזרת דרכם , משהו שמכון שמאיר , שהמפגש איתו מפגיש בעצם אותי עם עצמי , וזאת ידיעה   חשובה במיוחד בכדי שאני אוכל לשוטט בביטחון בלא נודע ולדעת שאני לא לבד ואם אלך לאיבוד יש לי מי שיחזיר אותי ואני לא הראשונה שסוללת דרך ,  ושאפגוש בדרך מישהו גדול ממני ..

בברכת חג שמח!

הודיה

הכותבת היא מטפלת באומנות (M.A)

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

תיעול כעסים חזרה בתשובה-תהליך רגשי או שכלי? הקשר בין התינוק לאם "אני לא ילד רע, רע לי עם עצמי" לרוץ אל המחר…