אז אחרי חג כולל מלחמה, וחודש בינהזמנים כולל איראן התרעות אזעקות וחיזבאאלה, אחרי חזרה מאולצת ומפוחלצת לשגרה, ואוטוסוגסטיה (שכנוע עצמי) שהנה הנה הרכבת נכנסת לפסים,

הגיעו לוחות צפירת העומר.

ובלוחות האלה יש מדבקות וילדים עקביים, ויש חופש חלקי של עצמאות חלקית, וזיכרון קולקטיבי שמתערבב לנו עם הפסטראומה והפסטרמה, עם הקבב והקובבות שנהיינו מרוב ייאוש גאולתי.

ובספירה, יש שבע ספירות, (כנגד רקיעים שקרענו בתפילה לקצת שפיות והרבה משיח ) שהן שבע מידות אשר אנו מזקקים, מבררים ומתעלים בהן לקראת קבלת התורה בעזרת השם.

לפעמים כשאני משוחחת בפגישות ייעוץ עם הורים, או עם אמהות, חשוב לי להסביר את הבסיס לגישה החינוכית המכילה, אשר למדתי מספרו (ובהפנייתו) של הרב אורי זוהר זצ"ל לב אבות על בנים (תקראו!! תקראו!!) , על תפקיד ההורים – אם חשבנו והתרגלנו שתורה מסורה מסיני מדור לדור זה " להעביר לדור הבא כפי שאנחנו" – באו הילדים שלנו ולימדונו שלהעביר את התורה הלאה לא תמיד זה כמו שאנחנו – אלא לפעמים זה להעביר להם כפי שהם – כמה שהם יכולים, כפי המסוגלות שלהם, כמה שאנחנו מצליחים " להנגיש" להם אותה.

ואני מסתכלת השנה על המידות – הספירות הללו, ומרגישה שגם עבורינו ההורים – הדברים מקבלים מדי פעם פרשנות שונה…..

וכך-

"חסד" שזה נתינה, התרחבות אהבה והתקרבות, זה בעצם שאני מלווה לה את החצאית שלי מעל המכנסיים.

ונכון… גם עצם זה שהיא לובשתותה זה גם חסד. " גבורה שבחסד", זה כשזו החצאית שאני מאד אוהבת ואני רואה איך היא שכחה להחזיר לי אותה ואני שותקת….

"נצח שבחסד"  זה כשאני יודעת ואל תשאלו אותי מאיפה שהחצאית הזו כבר לא תחזור.

"גבורה" זה צמצום, דין, התגברות ומשמעת.

זה למשל כשיש לי בדיחה ממש מוצלחת ואני שותקתותה לדעת כדי לא לפסוח על שני הסעיפים. או כשאני מריחה כל מיני דברים למשל בשבת ולא אומרת מילה. "תפארת שבגבורה"  זה למשל כשאני מחבקת למרות הריח. ו"יסוד שבגבורה"  זה כשאני מחליטה בעומק לבי שהרגע התחלף יסוד שחשבתי שהוא מאד עקרוני בבית הזה,  פשוט כי אינלי הרבה ברירה וזו המציאות שלי והמגרש שהשם התווה לי.

"תפארת"  זה השילוב בין רחמים לדין. ואינלי שום תפארת. אני תמיד מתבלבלת שם בין הקווים האלה. אז תפארת זה כשאני לא יודעת מה לעשות ומתחילה לשאול את ורדית ואת שמוליק ואת יעקב ואת חני ואת כללללל הסביבה שלי מה לעשות כי מזגזג לי בתפארת. בשבוע הזה אני עובדת קשה במשאלי עם.

"הוד שבתפארת"  זה כשאני מצליחה קצת לוותר על העמדות הלא ברורות שלי ועל האגו לטובת דעה שמוגשת לי חמה ומהבילה עם שכל טוב ולב רגיש, וכשאני מסכימה להושיט יד ולקבל אותה

ו"נצח שבתפארת"….. זה הרגע הזה שאני נשארת על הקו בין לא לדעת מה לעשות או מה לא לעשות, פוגעת בימין מעליבה את שמאל ומחריבה שבועיים וחצי של עבודת המידות. יש בזה איזה נצח מרגיז.

"נצח", זו התמדה, עקביות. זה הרגע שהילדים הצדיקים שלי שכבר כמה שנים לא ספרו ספירת העומר בעצמם-  מזכירים לי שצריך ו"אמא כבר ספרת היום?" .

נצח זה הניצחון הקטן שלי כשאני אומרת "אמרתי לכם" כי הצליח לי בפועל, ומשעול האהבה שלי כאמא סולל לכולנו דרך לתקשורת טובה יותר. " גבורה שבנצח"  זה כשזה מתהפך על הראש שלי….. "תפארת שבגבורה שבנצח" – זה כשכל השאר לא מנצלים את זכותם ולא אומרים לי בחזרה "אמרנו לך"……

הוד, זה ההודיה הענווה ההכרה בטוב. זה הדבר הזה שאנשים אחרים לא מבינים איך יש לי נחת, משום שלימדו אותנו להאמין שיש נחת רק בצבע אחד בצורה אחת ועם ריח מאוד ספציפי. ואני – הלב שלי כל כך רחב כי אני רואה כל כך הרבה טוב, וזה הוד – וזה גם עוד ועוד.

ואז "תפארת שבהוד ועוד ועוד"  זה למשל כשהם מכבדים את נושא הכשרות בבית, או כשהילד המקסים שלי דואג לי כל כך- ועוזר לי כדי שאעבור את היום בקלות,  ועושה כיבוד הורים בדקדקנות כזו. או כשהם כל כך קשובים לחוקי הבית וכל כך משתדלים שאני אשמח בהם, ועושים הכל כדי לא להקשות עלינו למרות חילוקי הדעות. כמה הוד, כמה הערכה, כמה גבורה אני רואה בזה. כמה מדבקות הייתי שמה בלוח ספירת העומר על מבצע שכזה.

מדבקות באלף צבעים על נחת והוד והודיה מאלף גוונים.

יסוד – הוא ההתקשרות, החיבור, נאמנות וברית.

שלושה שותפים באדם אני את החלק שלי, ריבונו של עולם, מנסה לעשות הכי טוב שאני יודעת, ובשבוע הזה אני אשקיע המון מאמצים להתפלל ולהתחנן שהברית שלנו תפיק טוב ואור לעולם. בשבוע הזה אני עושה עין טובה על הסביבה שלי, מחזקת את הנאמנות ואת הקשר עם ילדיי מחזקת את היסוד בתוך הלב והבטן שלי כי שלושה שותפים גם באדם עצמו שהנני, והם- הראש הלב והבטן ואם אנחנו רוצים ללכת בדרך ישרה שיבור לו האדם אני צריכה את שלושתם, וכך אני מייסדת בי בטונדה של חוזק פנימי, שמורכבת מהראש – מח שליט על הלב

מהלב – אהבה של אמא

ובטן – קצת אינטואיציה כדי לחבר נכון את שניהם.

ומלכות?

מלכות זה מי ומה שאנחנו. הורים עמלים, משתדלים, מחפשים פתרונות ודרכים, מכופפים ברזלים ומרסקים אבנים באצבעות חשופות.

כובשים דרך שלא הכרנו, פיתולים חדים וקצות מדרונות.

המים שוחקים את האבנים

וגם רבי עקיבא הצדיק, לקח לו יום ורבע, ויותר, להיות הרבי עקיבא שאנחנו מכירים, שהיה יושב בבני ברק ומספר ביציא מצרים עד שבאו תלמידיו וכוליי וכולי.

והמלכות שלנו, זה לדעת למלוך, להגשים, להוביל ולהוליך, קודם כל את עצמינו, ואחרינו יבואו

השאר.

כמו רועה.

כמו צאן.

קדושים.

מלכות שבמלכות.

*בין פסח לאמור – דילוגים בין היכולת לפסוח לאמור-אהבה  ודגלו עלי אהבה- אומרים חז"ל- ודילוגו עלי אהבה – הקב"ה אוהב את הילדים גם כאשר הם טועים, ומדלגים…..

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

פני הדור כפני המשיח / דסי זייבלד בסוף, זה מה שהופך אותנו מכבשה בודדה לעדר / דסי זייבלד בין מניפולציה למפלצת: כך נפעיל את הלב ממקום נקי הנרות השקופים הללו:לפני שאתם מתעלמים מהילדים ה'נושרים' שלנו, אל תשכחו את הלב שלנו ההורים! אהבת עולם: הוא תמיד ישאר הילד שלך | דסי זייבלד