שוק המרכזי שררה לעיתים אווירה של סוד – אווירה חגיגית שיש בה שתיקה, מבטים וקריצות. שטרות החליפו ידיים מתחת לשולחנות ולדוכני המכירה, ופנים מחייכות התהפכו בן־רגע לרציניות כשחבורת נזירים שתקנים, או כומר עונד שרשרת, נראו מהלכים בין הדוכנים כאילו הם מתעניינים במרכולתם.

הסוד היה קשור לאנשים מסתוריים, שמוצאם הספרדי ניכר בהם היטב. מילים משפת הלאדינו, שבה היו בקיאים, התערבבו בשפת המקום. מאורעות תמוהים רבים חלפו לא פעם מול עיניו של דורן. כך, למשל, חש שפענח תעלומה כאשר הבחין בסוחר פורטוגזי על פי מראהו – מתחבא מאחורי אחד הדוכנים, בסיועו של רוכל זריז. היה זה בדיוק כאשר כומר המחוז התקרב לעמדת מכירת חפצי האומנות העתיקים.

רק לאחר שהכומר התרחק מן המקום, סייע הרוכל לאיש הלא־מקומי לצאת מבין הבדים שהתנופפו מעל דוכן הטקסטיל, ואף הגיש לו מעט מים כדי להשיב את נשימתו לסדרה.

“קונברסוס", התגלגל הכינוי בפי סוחרי השוק – יהודים אנוסים שנאלצו להתנצר בספרד למראית עין, והצליחו להימלט לאיטליה בתקווה למצוא בה מחסה. בדרך כלל הגיעו הקונברסוס דרך הים, ירדו בנמל טרנטיה שבממלכה הסמוכה, ורבים מהם המשיכו משם אל ממלכת ואלטוריה, שבה התקיימו קהילות יהודיות בערים המרכזיות.

בניגוד לטרנטיה, שבה שרר חופש דת ונציגי האינקוויזיציה לא מצאו בה דריסת רגל, בואלטוריה התקיים שלטון אינקוויזיציה חלקי. השלטון אהד את היהודים והתייחס אליהם בהוגנות, אך ליהודים האנוסים לא ניתן היה להעניק הגנה מוחלטת. יהודי אנוס נחשב לבן חסותה של הכנסייה גם בואלטוריה, ונאלץ לקבל את מרותה.

דורן תהה מדוע רוכלי השוק מסייעים לאנשים הנרדפים בידי הכנסייה, וקיבל לכך הסבר מעניין: שליחיו של אציל עלום־שם הסתובבו בשוק, תגמלו את הרוכלים בכסף או בסחורות, ועודדו אותם לסייע למראנוס.

דורן שיער מיהו אותו עשיר נדיב־לב. הוא הכיר אדם אחד ששליחיו נראו תדיר בשוק. אין ספק, חשב, שמדובר בדוכס של אחוזת דה מנדוסה. ובכל זאת, שאלה אחת ניקרה בראשו: מדוע ירצה הדוכס, שליט האחוזה שבה התגוררו, לסייע למהגרים בלתי־חוקיים ולהסתכסך עם חוקי האינקוויזיציה?

הדוכס עצמו לא התגורר באחוזה; היא נוהלה בידי איש אמונו, שנודע בנדיבותו כלפי תושבי הסביבה. דורן חשב לעצמו שאולי מדובר פשוט באדם טוב, המבקש שיהיה טוב בעולם ושלא יהיו עוד מלחמות – כפי שדודה גליבה סיפרה לו על אימו.

אם יהיו מספיק אנשים שיבקשו טוב ולא ירצו במלחמות, אולי יום אחד ישתנה העולם, ואנשים ילמדו להאיר פנים זה לזה – כך אמרה לו פעם מישהי, דמות מעברו, כשהיה עדיין ילד קטן. היא סיפרה לו אז סיפורים רבים, בסבלנות אין־קץ. האם הייתה זו אימו? או שמא דודה גליבה?

דורן זכר את הסיפורים רק בחלקם, וזכר גם את הספר העתיק שנשלף מתוך ארגז מסע ישן, מלא חפצים מעניינים. הארגז עודנו בביתם, נעול היטב ומוסווה כשידה שעליה מונחת מפת בד רקומה.

כעת, בעודו סוקר את דוכן העתיקות בשוק, חלפה בראשו מחשבה שחלק מן החפצים שבארגז יוכלו ללא ספק להימכר כאן, בדוכן המרכזי. עליו לשאול את דודה גליבה אם תרצה להציע אותם למכירה. ייתכן שהדבר יספק להם הכנסה נוספת – כזו שתאפשר להם לשכור עגלה ולצאת לבקר את אחותו לינה, השוהה במנזר הרחוק.

***

הם פסעו יחד אל המרפסת הצופה אל מגרשי האימונים ואל סוסי המרוץ. האוויר היה נעים, אך אלפרד הרגיש כיצד חום מכה בפניו. הוא הבין היטב מדוע דודו, אחי אימו, ביקש לשוחח עימו, והנושא גרם לליבו לדפוק במהירות.

“אני יודע שאתה מתכונן לביקורך הצפוי בחדר הזיכרונות של אימך, בהתאם לצוואתה", פתח הנסיך ישר ולעניין.

אלפרד הניח את ידיו על מעקה האבן המבריק, המעוצב בסיתות מרהיב, והביט אל הסוסים האבירים שלחכו עשב באדישות. במרחק־מה, על מגרש האימונים, התאמנו חיילי המשמר.

“כן, דודי", השיב בקול מנומס. "אני זוכר מדי יום את הוראתה של אימי, ומחכה בקוצר רוח לאפשרות לבקר בחדרה המלכותי ולראות את המורשת שהשאירה לי".

הנסיך נאנח קלות. "אימך הייתה חכמה, וידעה כיצד לגרום לדברים להיעשות, גם כשהדבר עמד בניגוד לאינטרס הארמון, בעיקר בנושא הזה", אמר, "אנה היקרה, אחותי…”

דמעות מילאו את עיניו. הוא סקר את אלפרד והוסיף: “אתה דומה לה מאוד. אעשה הכול למען אחותי – ולמענכם".

אלפרד לא השיב מיד. הוא ידע שבחדר הזיכרונות טמון סוד, סוד שבגללו אוצר הארמון שומר עליו בקנאות. מהו אותו סוד? והאם אכן תינתן לו האפשרות להיכנס לשם?

לבסוף שאל: "שבוע הבא, נכון? ביום שני, זה התאריך שבו ימלאו לי שלוש־עשרה שנים, ואוכל להיכנס לחדרה של אימי למשך מספר שעות?" הוא לא טרח להסתיר את התרגשותו.

הנסיך חייך קלות ופרע את הפוני שלו בחיבה. "כן, אלפי. יום שני הוא היום שלך. תוכל לפגוש את זיכרונותיה של אימך למשך כמה שעות. הארמון מכבד את צוואתה, אך לפי הוראת אוצר הארמון, עם רדת הערב תיאלץ לעזוב את החדר ולא תוכל לשוב ולבקר בו".

אלפרד סידר את שערו בחזרה בקפידה, הביט בפני דודו ושאל בקול חלש: “מדוע, דודי? מדוע לא אוכל להיכנס לשם כעת? ולמה איזבל לא קיבלה הזדמנות נוספת לבקר בחדר הזיכרונות, כפי שביקשה אימי?"

הנסיך טפח קלות על כתפיו ופנה להסתובב. “אני ממהר לענייני ממלכה חשובים, אלפרד. זכור, הכול נעשה לטובתכם. כולנו בארמון רוצים שיהיה לכם טוב. זה הכול".

מהורהר פנה אלפרד לחדרו, דבריו של דודו מהדהדים באוזניו. הוא זכר היטב את השתלשלות העניינים, וידע מדוע איזבל לא ביקרה בחדרה של אימם, למרות צוואתה.

ביום הולדתה השלושה־עשר נדרשה אחותו לצאת למסע התנדבותי בבתי התמחוי, כדי לתרום לעם ולהוכיח שהיא ראויה למזל ולברכה. בשל עיכוב בדרך, שבה לארמון רק לאחר רדת החשכה, וכך הפסידה את זכותה לבקר בחדרה של אימה.

וכעת נותר הוא. האם גם אותו ישלחו ביום הולדתו למסע דומה – שיגרום לו לאחר ולהחמיץ את הכניסה לחדר הזיכרונות? מה עליו לעשות כדי שלא לאבד את ההזדמנות?

שקוע במחשבותיו ירד אל החצר, לעבר הסוסים. הוא ניגש אל אחד מהם, סייח צעיר, וקפץ על גבו.

“לאן אתה הולך, הוד מעלתו?" קרא אחריו עוזרו האישי, מרקו מלטאר, שנחפז בעקבותיו.

“אני יוצא לעיר, לטייל מעט", השיב אלפרד.

“המתן, אתלווה אליך. איני רשאי לאפשר לך לצאת בגפך", אמר מרקו.

“אני מעדיף לצאת לבדי", השיב אלפרד, וכבר דהר לעבר החומות.

מרקו מלטאר התעשת במהרה מן ההפתעה, פנה לשני אנשי משמר וביקש מהם לדהור בעקבות אחיינו של הנסיך, ולהימנע ככל האפשר מוויכוחים או שערוריות. אנשי המשמר נענו להוראתו ונעו חרש בעקבות הנסיך הצעיר, מקפידים לשמור על מרחק בטוח.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

סודו של הנסיך פרק 2: סעודה משפחתית שקטה במה ללא קהל פרק 14 | א' פרי במה ללא קהל – פרק 29 | א' פרי סיפור חדש בהמשכים: מסדר מלחמה / א' פרי (פרולוג) מסדר מלחמה פרק 1 | א' פרי